שוב אני?

הפעם הקורבן הייתה אחותי.

באותו יום התנפלתי עליה, אוי איך שהתנפלתי עליה. היא חטפה ממני מנה אחת אפיים. אבל אחרי שיחה רגועה הבנתי ששוב עשיתי את זה, שוב חזרתי על אותה טעות – הסקת מסקנות בצורה מזעזעת ובלתי אחראית, חריצת גורלות ותגובה זועמת כלפי הצד השני, כזו שגרמה לו להיעלב ולהיפגע. ובצדק.

באותו יום שוחחנו בטלפון. אני חייבת לציין שכבר לפני השיחה מערכת העצבים שלי הייתה, איך אומרים, בתפוסה מלאה, כעסתי על כל העולם. ואז, אחותי שאלה שאלה טריוויאלית, סתמית ופשוטה למדי. עניתי לה. אחרי דקה (אולי יותר) היא שוב שאלה את אותה שאלה רק בצורה אחרת. אותה גברת בשינוי אדרת.

מאמרים נוספים בנושא:

לא רק אני, יש עוד צד

הצד השני

לסיפור שלי שלושה צדדים

אנחנו הסיפור

מכירים את זה ששואלים אתכם 'מה שלומך? מה העניינים? מה קורה? מה שלומך?' כמו בלופ? אז זה מה שקרה, אותה שאלה שנשאלת בלופ פלוס מערכת עצבים רגישה שווה בלון מלא וטעון שמתפוצץ. במקום לענות לה בסבלנות, ובעיקר, לדון אותה לכף זכות, שהרי עשויה להיות סיבה מוצדקת לחזרה על השאלה (לפעמים אדם לא שומע, לא מבין, לא מרוכז ועוד אלף ואחד לא) פתחתי במתקפת פתע. "מה לא היה ברור במה שעניתי לך? למה את שואלת עוד פעם את אותה שאלה?! אם תשאלי פעמיים זה ישנה את התשובה???"

אוף.

ככה, בלי להשקיע טיפ-טיפה מחשבה, מיד קפצתי והסקתי מסקנות. 'נודניקית, תקליט שבור, אולי משועממת, חופרת, לא מבינה שהכוחות שלי גם ככה מדולדלים, למה לבזבז לי אותם?…'

רציתי לסיים את השיחה. ומהר.

והיא נעלבה ממני, ובצדק! זאת לא דרך ארץ וככה לא מתנהגים.

הרוחות נרגעו ובינתיים עברו כמה ימים, היא התקשרה לעדכן מה בסך הכל היה באותה השיחה, להסביר לי למה שאלה פעמיים את אותה השאלה. "כשענית לי, בדיוק נכנסה עובדת למשרד שלי ולא יכולתי להמשיך את השיחה איתך בפרטיות, לכן שאלתי שוב כדי שהיא לא תבין על מה דיברנו. השיחה הייתה אישית מדי, את מבינה?"

מכירים את זה שהדם עולה לראש, אבל לא מעצבים אלא מבושה? אז זה מה שקרה לי. והמבוכה הייתה רבה. היא רק רצתה לשמור על כבודי ופרטיותי, שאנשים אחרים לא ישמעו או יבינו על מה דיברנו.

אממממא! זה שוב קרה לי.

לא מזמן זה קרה עם אותו מכר ממנו ביקשתי מספר טלפון, ועכשיו עם אחותי. אני חושבת שזה אמור להדליק לי נורה אדומה, משמע להבין שיש כאן "דרשני". אי אפשר להסתובב בעולם הזה בתוך בועת האגו ולהעליב אנשים, במיוחד את אלה שיש להם כוונת טובות והרבה רצון לעזור.

אני חיה בבועה של עצמי ורואה רק את "אני" – הוא עצבן אותי, היא נודניקית, הוא לא מפרגן וההיא בכלל חוצפנית…

הלו? יש כאן מישהי? רוחמה, תעני בבקשה! את לא יכולה לחשוב רק על עצמך. את מונעת מתוך אינטרסים אישיים ואין לך שום זכות בעולם להעליב אף אחד, גם אם לא ענו לך את מה שרצית לשמוע. את צריכה לדון לכף זכות, להבין שיש עוד אפשרויות חוץ מהמסקנות האישיות שלך.

כיסחתי את עצמי.

אולי גם זה יעניין אתכם:

הצד השני של הסיפור

שאלה של זווית ראיה

למה זה לא מצחיק?

גלגולו של חיוך

בשבילי חיוך, בשבילו כל העולם

לכל מטבע יש שני צדדים אמרו הזקנים החכמים, אבל אני בחרתי לראות רק את הצד שלי, וגם זה היה מתוך בועת האנוכיות בה אני רואה רק את טובתי האישית, ומגלה בתוך כל המבעבע והלוהט הזה חוסר סבלנות משווע כלפי הצד השני.

והצד השני של המטבע הוא אדם נוסף, פעם מכר יקר והפעם אחותי המתוקה, אבל זה עלול להיות כל אחד. וזה מה זה נורא.

ממש נורא ואיום לפגוע באדם אחר, ליצור מציאות שקרית ומעוותת על בן אדם, לקטלג אותו, להדביק סטיגמות, לעשות לו משפט שדה, לחרוץ גורלות, וגרוע מכל – להוריד עליו את הגיליוטינה רק בגלל שאני חושבת שככה צריך להיות.

תגידו, חשבתם פעם מה מרגיש הצד השני? רגע, הייתם שם, במקום שלו? אם כן, אז מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך! חשבתם על זה שלצד השני יש את הזכות המלאה לומר את הצד שלו בסיפור, להביע עמדה מבלי שנשפוט אותו? בלי דעות קדומות?

זהו, הגעתי למסקנה (הפעם החשובה והנכונה) – שאני חייבת לאמן את המוח להפסיק להגיב בצורה פזיזה וחסרת רסן. לעצור, ולחשוב וכמה שצריך. חייבת לשלוט על הרגש, על העצבים, על העומס, על המטענים שבתוכי שלא יתפוצצו על חפים מפשע. הם לא אשמים.

כי איך אמרתי פעם? רגע לפני שהלבה מתפרצת החוצה, רגע לפני שהר הגעש הזה מתחיל לרעוד, עצרו וקחו נשימה עמוקה. תחשבו חיובי, תנו חיוך, ותרפו. ההרגשה כבר השתפרה ועכשיו אנחנו מוכנים ומסוגלים לחשוב אחרת.

זה מדהים. זה נפלא. וזה כבר נראה אחרת. יש את אני, נכון, אבל יש גם את הצד השני.

* * *

רוחמה אפרתי, בעלת תואר בפסיכולוגיה ותקשורת (B.A) יועצת ומטפלת רוחנית ליחידים וקבוצות, מרצה ומעבירה סדנאות וחוגי בית, שדכנית למגזרים השונים. לפרטים והתייעצות: ruhi_d@walla.co.il. אתם מוזמנים לבקר באתר של רוחמה: www.ruchama.co.il