שוברת שתיקה
קשה לפתוח את הפה? שוברים שתיקה! יהודית חנן, מאמנת מוסמכת, על אתגר השקט המפחיד שאנשים מתמודדים איתו והשתיקה שלא תמיד שווה זהב.
שתיקה, לא תמיד שווה זהב. לפעמים היא יכולה להיות כמו חול טובעני לנשמה…
בתקופה האחרונה אני נמצאת הרבה עם רונית, מטופלת מקסימה שלי, ששוקעת עמוק מאוד בתוך עצמה עד שאני בקושי מצליחה לשמוע את הקול שלה.
האתגר של רונית הוא לפתוח את הפה ולקחת את הסיכון להיחשף. זאת שיחה קשה. להישאר בשקט ולהיות פאסיבית זה משהו שנתן לרונית תפקיד חשוב במשפחה הגדולה והקולנית שלה, ומכיוון שהייתה לה בעיה אפילו בלקבל החלטות קטנות לכן ההורים, האחים והאחיות שלה היו צריכים לעזור לה תמיד.
אמא של רונית לוקחת אותה לרופאת המשפחה, לרופא השיניים, ובעצם, לכל מקום שהיא צריכה. בגיל 19 רונית עדיין בלי רישיון נהיגה בעוד שלאחים שלה יש, "כי אין לה אנרגיות להתמודד עם המבחנים והשיעורים" היא אמרה לי לא מזמן בלחש. היא לא עוזרת מי יודע מה בבית כי היא תמיד עייפה. היא לא מצליחה להחזיק מעמד בעבודה הכי פשוטה, כי אין לה מוטיבציה בכלל לצאת מהמיטה. המשפחה מאוד מרחמת עליה.
רונית לא רואה את זה, אבל היא רחוקה מאוד מרונית חסרת האונים הצעירה שהיא חושבת שהיא. אחרי הכל, בגלל כל ה"חוסר האונים שלה" יש לה את כל המשפחה שלה מאחוריה, שתומכת ומעודדת. וזה כשלעצמו דבר נפלא.
רונית גם לא אדם חלש והבריאות שלה טובה. אלא, שבגיל צעיר מאוד היא הניחה שאם היא רוצה תשומת לב, ולהתמודד עם זה בצורה ישירה, אז זה לא יהיה אתגר קל.
במקום זאת, היא למדה (מהחשיבה שאימצה לעצמה) שעל ידי שמירת המחשבות שלה לעצמה ועל ידי שתפגין עצבות ובלבול, היא תזכה להרבה זמן עם ההורים שלה ותקבל פריבילגיות מיוחדות בשל כך.
הבעיה היא, שעכשיו רונית מרגישה זעם ולא מסופקת. כי מי רוצה לבלות את חייו בלהשיג הסכמה ותשומת לב של הסובבים מתוך התנהגות ילדותית-תינוקית-משהו? ולמה רונית בכלל מפחדת לגדול?
ביחד גילינו שלרונית נאמר כילדה שהיא יותר מדי שתלטנית. היא נזכרה שפעם, תוך כדי משחק היא נתקלה בילד שחיבבה מאוד והוא נפל. הוא צעק עליה שהיא משחקת חזק ובשתלטנות ואף אחד לא בא לעזרתה. מבוישת ומרגישה דחויה מילד שהעריצה, היא החלה להימנע מלהשתתף במשחקים והפסיקה אפילו לנסות לנצח.
מאמרים נוספים בנושא:
ולא רק, אחותה הגדולה אפשרה לה להיות איתה ועם חברותיה, ולא פעם זה קרה גם עם שאר בני המשפחה, רק אם היא תבטיח שלא תאמר מילה. היא הייתה מקשיבה להם כשהם דיברו, ראתה איך האחיות הגדולות שלה מתאפרות, שמעה על מה כולם מדברים – אבל לא הורשתה לדבר או "לשאול שאלה מעצבנת" כדברי אחותה.
בנוסף, רונית גם שמה לב לכך שההורים שלה היו מאוד מודאגים כשהיא לא חשה בטוב. זו הייתה דאגה יתירה שהובילה לדרוש בשלומה כל הזמן ולהיות סביבה הרבה.
תקריות ילדות אלה היו מספיק חזקות כדי לתת לה את הרעיון המוזר: על מנת להיות אהובה ומקובלת היא צריכה להיות בשקט, להתאים את עצמה למצב וגם להיות חולה.
נקודת השבירה הגיעה בשנה שעברה – כשלרונית לא אפשרו להצטרף לנסיעה של אביה ואחיותיה מכיוון שהיא לא תצליח לעמוד בקצב שלהם. היא רתחה מזעם ונשברה. את הזעם היא פרקה בשעות רבות של בכי בחדרה. מאז היא הבינה שלפני הרבה זמן היא טיפסה על עץ גבוה מאוד ועכשיו מגלה שקשה לה לרדת ממנו. כי איך פתאום היא יכולה להשתנות? איך היא יכולה לרדת מהעץ הזה ולפתוח את הפה ו… לדבר?
היום רונית כבר לא רוצה את הדרך בה בחרה כדי להרגיש מיוחדת. מסתבר שזה לא קל וגם מאוד מגביל. היא מרגישה בודדה, משועממת ומבודדת מאנשים. היא מקנאה באחים ובאחיות שלה – בשיחות הקולניות והשמחות שלהם, בחיים מלאי העיסוקים ובחיי החברה הנעימים שלהם. בזמן ארוחת הערב היא יושבת בשקט כי היא מוכרת כמקשיבה הטובה ביותר.
אבל רונית כבר לא רוצה רק להקשיב! אבל הביעה היא, מכיוון שהייתה בשקט כל כך הרבה זמן היא מפחדת מאוד לפתוח את הפה. כי מה יקרה אם אנשים לא יסכימו איתה? ואם יתעלמו ממה שהיא אומרת?
האמת, זאת עובדה איתה כולנו מתמודדים ברגע שאנו חולקים עם הסובבים את דעותינו. אנחנו פותחים את עצמנו לאפשרות שאנשים לא יסכימו או יתעלמו מאיתנו. נו, אז מה? ללמוד להכיל דעות שונות בלי להתגונן יותר מדי זה חלק מהצמיחה של בני האדם. אם אתם יודעים במה אתם מאמינים, אתם לא צריכים לשכנע אף אחד לחשוב כמותכם. אתם יכולים ליהנות מלחלוק רעיונות והשקפות מכיוון שיש אושר ותענוג גדול בביטוי העצמי.
גם אם אתם לא מקבלים את התגובה לה אתם מקווים, תדעו שאפשר להתמודד עם זה בצורה מכובדת ונכונה. כולנו צריכים לתת לסובבים אותנו ליהנות מהספק ולזכור שהמטרה שלנו היא לתקשר עם אנשים, לא השתלט עליהם. זאת שיחה, לא תחרות.
ואם הקב"ה בתמונה (כמו תמיד) זה דבר שיכול להרגיע את הפחדים שלנו ולתת לנו את הסיכון לחשיפה עצמית, לאפשר לנו לדבר מתוך כבוד. אפשר בהחלט לסמוך על העובדה שהקב"ה עומד מאחורינו ותומך בנו. הוא נתן לנו את מתנת הדיבור כדי להבין, לחנך ולנחם את חברינו בעת צרה. הקב"ה בעצמו רוצה מאוד בשבילנו שנדבר איתו בצורה ישירה, בכנות ובלי שום פחד. אם אנחנו מצפים להתקרב לבורא העולם עם מילים נוכל להיות בטוחים שנצליח להתמודד מול אנשים, ובצורה מנומסת ואדיבה נצליח להביע את עמדתנו ואת מה שאנחנו חושבים.
"אני חייבת לקבל החלטה" אמרה לי רונית. "אני חייבת להחליט אם אני רוצה להרגיש בטוחה או חיה".
"עם יכולות תקשורת טובות, ביטחון עצמי ואמונה שהבורא איתך – תצליחי להרגיש את שניהם", אמרתי לה.
וזה היה הרגע בו נשמתי לרווחה.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור