שחור או ורוד?

המשקפיים שלכם?

 

 

מה דעתכם על המשפטים הבאים:

 

חפץ ששמרתם במחסן תקופה ארוכה ובסופו של דבר זרקתם אותו – יחסר לכם רק לאחר שלא יהיה ברשותכם.

 

לא משנה כמה זמן השקעתם בקניית פריט כלשהו. לאחר שמצאתם אותו – תמיד תוכלו למצוא אותו במקום אחר ובמחיר זול יותר.

 

כל דבר שמתחיל טוב, נגמר ברע. כל דבר שמתחיל רע, מסתיים גרוע יותר.

 

בכל אוסף של נתונים – הנתון הנראה כמדויק ביותר, הוא הנתון השגוי.

 

אם ישנה דרך שכמה דברים ישתבשו, ישתבש הדבר שיגרום לנזק הגדול ביותר.

 

ככל שהפתרון פשוט יותר ומונח לנגד עיניך – גדלים הסיכויים שלא תוכל לראות אותו.

 

אם אתה חש בטוב – אל דאגה, זה יעבור.

 

ואחרון מוכר ולא חביב בכלל: הסיכוי שפרוסת הלחם תיפול עם החמאה כלפי מטה, הינו יחסי למחיר השטיח.

 

מזדהים? חלקית? אולי מסתייגים?

 

למי שלא זיהה – חוקי מרפי במיטבם.

 

האמת, קל להזדהות עם אמירות הזעם הללו, ולהוסיף לרשימה עוד כמה שקרו היום ואתמול, ומן הסתם צפים לכם כרגע בזיכרון, כמו: האוטובוס שברח בשנייה שסיימתם להתנשף קשות במרתון במעלה הרחוב, המסמך שמצאתם לאחר שהזזתם קירות בחיפושים אחריו והוא כבר לא רלוונטי, וגם החמות שהפציעה פתאום עם חיוך רחב על שפתיה, בדיוק ביום יוצא דופן, בו הבית שלכם נראה כאילו חטף קטיושה בפגיעה ישירה.

 

הרכבת משקפיים שחורים הולמים רבים מאיתנו. אנשים רבים מאוד סבורים שהאופטימיסטים למיניהם הם בסך הכל נאיביים, לא ריאליסטים, אינפנטילים, או כמאמר הפתגם: מקום בו האופטימיות משגשגת הוא בית משוגעים.

 

* * *

 

סיפור ידוע מתאר עיתונאי ששאל את שארל דה גול, נשיא צרפת לשעבר, אם הוא אדם מאושר. "אתה חושב אותי למטומטם?" השיב מיד דה גול.

 

תושבה זו מייצגת את הדעה הרווחת בעולם הכללי, שלפיה חשיבה חיובית, ותכונות הקשורות לאופטימיות נתפסות כתלושות מהמציאות עד כדי חולניות!

 

לפסימיים שבינינו: יתכן שאתם חוששים להמשיך ולעיין במאמר זה, כי אם תשתנו עלולים לשלוח אתכם להסתכלות, אבל אם אתם עדיין אוהבים לחיות, כדאי שתעיינו בתוצאות המחקר שנערך במכון המחקר היוקרתי ‘מאיו קליניק’ שבמינסוטה, ארצות הברית.

 

החוקרים קבעו למעשה, כי פסימיסטים נמצאים בסיכון למות טרם זמנם בתשעה עשר אחוזים יותר לעומת אופטימיסטים. עוד טענו החוקרים, כי מחקרים רבים בעבר הראו, שבני אדם שנתנו פרשנות פסימית למאורעות בחייהם, היו בריאים פחות, נטו לדיכאון ופנו יותר לשירותי בריאות הגוף והנפש.

 

במחקר זה, שנמשך כשלושים שנה! ביקשו החוקרים לבדוק, האם סגנון חיים זה מהווה גם גורם סיכון לתמותה. במחקר השתתפו 893 בני אדם. הם עברו סדרת מבדקים הכוללת מבחני אישיות, ובהם 550 שאלות, כאשר 252 מתוכן היו ניטרליות (כמו "אני אוהב מגזינים בנושאים טכניים"), 106 מקרים שתוארו בשאלות הוגדרו ‘טובים’, ו – 192 הוגדרו ‘רעים’. ככל שהניקוד שקיבלו הנבדקים היה גבוה יותר כך הוגדרו פסימיים יותר.

 

כאופטימיים אובחנו 124 אנשים. ‘מעורבים’ היו 518 ו–197 נחקרים הוגדרו כ’פסימיים’. אגב, בקבוצת האופטימיים ממוצע הגיל היה נמוך יותר והיו בה יותר גברים מנשים.

 

כשלושים שנה לאחר המבדק אותרו 523 מן המשתתפים, 200 נפטרו, ו–116 אי אפשר היה לאתר. לאחר שבוצעו חישובים סטטיסטיים, הסיקו החוקרים, כי הסיכון של הפסימיים למות ממחלה כלשהי גבוה בתשעה עשר אחוזים מזה של האופטימיים.

 

 

שני אנשים איבדו את דרכם בתוך מנהרה אפילה, כשלפתע הפנה האחד את רעהו בהתרגשות לכיוון אור שהבליח מקצה המנהרה: "האור שאנו רואים בקצה המנהרה…", המשיך רעהו, פסימיסט מושבע את המשפט ואמר: "הוא פנס הרכבת הבאה ממול…"

 

רבים מאיתנו נתונים למצבי רוח. לעיתים אנו נוטים לשקוע ברחמים עצמיים, להרים ידיים, לברוח מהתמודדויות, להרגיש תבוסתנות. מעטים הם אלה שרואים את השמש בזריחתה, ורבים מתבוננים בשקיעתה. בכלל, בארצנו עמוסת הבעיות, כל הצצה אקראית בעיתן היומי יכולה לגרום לנו נפילה לבורות של עצב, דיכאון וחוסר אונים.

 

גם כאלה המעידים על עצמם כאופטימיים נתקלים באינסוף חוחים, ואין באפשרותם לטייל במנוחה בגן הוורדים שלהם. "אני מטבעי אופטימי", טען מי שטען, "אבל אני לוקח תמיד את מעיל הגשם".

 

הדימוי העצמי אף הוא מושפע עמוקות מהגישה הפסימית. פסיכולוגים מספרים על אנשים רבים שמגיעים אליהם עם תלונה על דימוי עצמי ירוד, למרות שברוב המקרים הוא נטול סיבה ‘אמיתית’. אנשים מוצלחים ונבונים, שיש להם כל כך הרבה מה להציע, מרגישים שפופים וחסרי ישע בגלל קושי קטן בדיבור, או נשים – שהעור שלהן לא נראה לגמרי כמו פרסומת לקרם שיזוף, חושבות שבגללו עליהן להיות מושעות מחוץ למחנה.

 

הקשר בין דימוי עצמי ירוד לבין גישה פסימית לא בהכרח נובע האחד מהשני, אולם בתוספת מרכיבי אופי נוספים הוא צועד עמו יד ביד. אדם שחווה כישלון ממגנט אליו כישלונות נוספים, היות והוא פסימי, ממילא הוא חדל מלהאמין בעצמו.

 

דמיאן, סופר ארגנטינאי, מגלם את הסיבות לפסימיזם בדמותו של פילון קטן:

 

"כשהייתי קטן", הוא מספר, "אהבתי מאוד את הקרקס. במיוחד אהבתי את החיות, ומכל החיות אהבתי את הפיל. הייתי יושב וצופה בו מהופנט כאשר הציג היצור הענקי הזה את כישוריו.

 

"בהפסקה שבין ההופעות המשכתי לעקוב אחריו. הפיל היה קשור בשרשרת ליתד שהיתה נטועה באדמה. היתד לא היתה אלא חתיכת עץ לא גדולה, ורק כמה סנטימטרים ממנה היו תקועים באדמה. למרות השרשרת הכבדה והחזקה, היה ברור לי לחלוטין, שהחיה הזאת, שיכולה לעקור עץ שלם מהשורש ללא קושי, יכולה בקלות רבה למשוך את היתד הקטנה מהאדמה ולברוח. התעלומה היתה ברורה וגלויה לעין: מה מחזיק אותו שם?

 

"כשהייתי בן חמש או שש, עדיין סמכתי על חכמתם של המבוגרים. לשאלתי, ענו, כי הפיל לא בורח משום שהוא פיל מאולף. שאלתי את השאלה המתבקשת: אם הוא מאולף, למה בכלל צריך לקשור אותו? לא זכור לי שקיבלתי תשובה הגיונית.

 

"רק לפני מספר שנים פגשתי מישהו מספיק חכם, שידע את התשובה: ‘הפיל לא בורח משום שהוא קשור ליתד דומה מאז שהיה צעיר מאוד’.

 

"עצמתי את עיני ודמיינתי את הגור הקטן, רגע אחרי שנולד…אני בטוח שאז הפילון דחף, משך, הזיע ועשה הכל כדי להשתחרר, אבל לשווא! היתד היתה חזקה ממנו. אני מוכן להישבע, שהפילון היה נרדם מותש ממאמצים, כדי לקום למחרת היום ולנסות להשתחרר, כך גם ביום שאחרי ובזה שאחריו. עד שהגיע היום, יום איום ונורא בחייו של הפילון, שבו השלים עם חוסר האונים שלו ונכנע לגורלו".

 

המסקנה – לא לפילים בלבד! הפסימיסטים רואים את העולם כמלא מכשולים ומשולל הזדמנויות, בכל אתגר הם רואים קושי, או כפי שאמר פעם מישהו חכם: האופטימיסט רואה את ההזדמנות בכל קושי, הפסימיסט רואה את הקושי בכל הזדמנות.

 

יש הטוענים כי בפסימיזם יש גם רכיב גנטי, אך יחד עם זאת אנו, כאנשים מאמינים גורסים, שיש לנו את הבחירה החופשית לבחור את ההסתכלות שלנו על החיים, יש לנו היכולת לחנך את ילדינו לאופטימיות, להקרין אותה על הסביבה ולשנות אותה.

 

הפסימיות היא גם תוצר של ציפיות ורודות מדי מהחיים. המציאות, כידוע, לא בהכרח עולה בקנה אחד עם כל הציפיות שלנו, היות שהן אינן ריאליות. אנו רוצים להאמין שהכל צריך לקרות בדיוק כפי שרצינו ותכננו שיקרה, אך לא כך הוא.

 

 

ספרון נושא שם פרדוקסאלי, לכאורה, התפרסם בארה"ב תחת השם: Create Complaining Stop Smiling, או בתרגום חופשי: הפסיקו לחייך, התחילו להתלונן! על כריכת הספר, שזכה לסיקור נרחב בניו-יורק טיימס וזכה לאינספור ראיונות בתקשורת, מופיע סימן הסמיילי המוכר, אלא שחוצה אותו באלכסון קו המסמל ‘עצור’. הספר הוצא כמשקל-נגד לים המדריכים לחשיבה עצמית חיובית. המחברת, פסיכולוגית בשם ברברה הלד, עומדת על שורשי החשיבה החיובית המכתיבה אופטימיזם כפוי, ושוללת את הזכות להתלונן. המוטו שעמד מאחורי הגישה הזאת ומחקרים נוספים הוא שיטה של הנמכת ציפיות בבחינת ‘הקדם תרופה לאכזבה’, שהיא מהווה אמצעי לריכוך מול כישלון אפשרי.

 

פסימיזם זה כונה בשם ‘פסימיזם הגנתי’. הפסימיסט ההגנתי רואה בעיני רוחו את הגרוע מכל: הוא רואה לנגד עיניו תרחישים מתרחישים שונים, שבהם דברים עלולים להשתבש (לא פלא שהוא מעצבן את האופטימיסטים), אלא – וזה, אגב, מה שעושה את ההבדל בינו לבין דכאוני חסר אונים ופאסיבי היושב בחיבוק ידיים ומתלונן על מר גורלו – הוא מכין את עצמו לכל אחד מתרחישי הכישלון הללו, ובכך עושה כל שביכולתו למנוע אותם, וכך הוא גם אכן מצליח למנוע אותם. לכל הדעות עדיף להיות ‘אופטימיסט אסטרטגי’.

 

מה שמבדיל את הקבוצה הזאת מסתם אופטימיסטים הוא, שגם הם נוקטים את כל הפעולות למניעת אסון מתקרב או כישלון אפשרי, אך בניגוד לעמיתיהם הפסימיסטים ההגנתיים, הם אינם חשים חרדה ומרשים לאמץ ציפיות גבוהות, אשר גם מתאימות להיסטוריה האישית שלהם. כלומר, הם נוקטים את כל אמצעי הזהירות, אך אינם דואגים כמו עמיתיהם הפסימיסטים.

 

בכל מקרה, בפסימיזם ניתן לראות שהמחירים רבים יותר מהרווחים, ביניהם: פאסיביות יתירה, גידול דור חדש של פסימיים, כמו כן פסימיים אינם משתמשים בפוטנציאל האנושי שלהם כי הם לא מאמינים שזה יעבוד. החיים עוברים, בסופו של דבר, בהרבה פחות הנאה והנעה, ונראים קודרים יותר ונעדרי נחת.

 

אמנם, פסימיות אקטיבית יכולה להעניק לאדם סוג מסוים של ביטחון, אך את אותה אנרגיה רצוי וכדאי מאוד להשקיע בעשיה חיובית, שתניב פירות משובחים יותר. מסופר על מישהו מארה"ב בנה לו מקלט עמיד בפני לוחמה אטומית, שמא ואולי הוא יישן טוב יותר בלילה, אך אין ספק שהמשאבים האדירים שהשקיע בבנייה הזאת, היו יכולים להיות מנותבים ליעדים מוצלחים יותר.

 

"הכל צפוי", אומרים לנו חז"ל "והרשות נתונה". יש לנו הכוח ליצור לעצמנו עתיד חיובי במו ידינו.

 

לסטפן בארון, חולה בטרשת נפוצה יש כמה מילים לומר לנו:

 

"איבדתי את המשרה שלי, אני משותק בארבע הגפיים, ואני האדם הכי בר מזל בעולם.

 

"במשך השנים, גם במהלך מחלתי, לימדתי מדעי המדינה באקדמיה, אך כשהגעתי למצב שבו התלמידים היו דוחפים אותי בכסא הגלגלים לכיתה וחותמים במקומי על הניירות, החלטתי שהגיע הזמן להתפטר.

 

"אנשים רבים אמרו לי: ‘איזו גישה נהדרת יש לך’. אני לא אומר את זה מתוך הערכה עצמית מופרזת, אלא פשוט כעובדה. המילים האלה החמיאו לי, וגרמו לי לבדוק עמוק יותר את הגישה שלי. מה מייחד את השקפת החיים שלי? ובכן שני דברים: א. קבלה ב. ציפיות סבירות…

 

"עמדו בפני שתי אלטרנטיבות: או שאני אתן לטרשת הנפוצה להגדיר אותי, ואבלה את חיי בתור קרבן, או שאמשיך לחיות בצורה הכי נורמאלית שאפשר. הרעיון לתת למחלה להגדיר אותי כקרבן צרם לי מאוד, בייחוד משום שתמיד התגאיתי בעצמאותי. איך אני יכול לשמור על ההערכה העצמית שלי, כשאני נותן למחלה הזאת להגדיר אותי?…לכן אני חי מתוך ציפיות סבירות. דרך חשיבה זו נותנת לי תחושה שאני שולט במצב, אבל אם הטרשת הנפוצה לימדה אותי משהו, זה שמי ששולט כאן הוא אלוקים!

 

"המצב שלנו טוב או רע, בדיוק במידה שאנו בוחרים שהוא יהיה. אם אנו רואים את החיים שלנו כאומללים, אנשים יתייחסו אלינו בהתאם. אבל אם אנו רואים את החיים שלנו באופן חיובי, כך גם יגיבו האחרים. אתה קוצר מה שאתה זורע!"

 

את מאמרו סיים סטפן בשיר שכתב:

 

"נמאס לי –

להיות משותק

לשבת תמיד בכסא גלגלים

להיות תלוי במישהו שילביש ויאכיל אותי כל יום,

להיות זקוק למישהו שידחוף את כסא הגלגלים שלי.

נמאס לי –

מאי היכולת לחתום את שמי,

מאי היכולת לענות לטלפון,

מאי היכולת לחבק את הילדים.

 

אבל אני אסיר תודה על –

אישה טובה,

שתי בנות מקסימות,

משפחה רחבה ותומכת,

חברים טובים,

היכולת לכתוב דברים שמעניינים אנשים אחרים.

 

ובהתחשב בכל אלה –

אני האדם המאושר ביותר בעולם!"

 

 

"אם תראו מישהו", אומר לנו הסבא מנובהרדוק, "שבא אל תחנת הרכבת, והרכבת שביקש כבר הפליגה לדרכה, אל תאמרו לו שהוא איחר, אלא שהקדים לבוא אל הרכבת השנייה". אין כוונתו של הסבא מנובהרדוק שנרמה את עצמנו באמירה נאיבית, אלא הוא מתכוון לכך שיש בנו את הכוח להרגיש באמת טוב בכך שהקדמנו לרכבת הבאה.

 

בכוח המחשבה בלבד ניתן לשנות את דרך חיינו, וזו לא קלישאה, זו עובדה!

 

רבי נחמן מברסלב חשב על כך עוד לפני כמאתיים שנה ואמר: "אתה נמצא במקום בו נמצאות מחשבותיך. ודא שמחשבותיך נמצאות במקום בו אתה רוצה להיות".

 

  

(מתוך "משפחה")