שטיחוני אהובי
רק אחרי שחשבתי על זה ברצינות, הבנתי ששטיחוני אהובי הוא רק שטיח של דלת ומאחוריו מסתתרות תובנות אדירות. רחלי רקלס על האהבה החדשה בחייה.
לא מזמן חשבתי על העניין הזה ברצינות. אני לא יודעת למה בעלי היה צריך להרוס לי את פנטזיית השלמות הנוירוטית שלי. ככה הוא, הורס מסיבות!
טוב, הנה מה שקרה.
באותו יום קניתי שטיח כניסה חדש לבית. לא שבאמת הייתי צריכה, אבל הרגשתי שאני רוצה איזה חידוש נחמד בכניסה לבית. השטיח הישן כמעט שנחנק למוות מרוב אבק ונעליים מריחות. מסכן, תיקון לא פשוט בכלל…
בכל אופן, הגעתי לסופרמרקט בו אני אוהבת לעשות את הקניות לבית לפני שהוא נפתח. נכון שאני יעילה בזמן? תודו! אבל האמת היא, שפותחים שם רק בשעה עשר! וזה באמת מטורף.
אז כדי להעביר את הזמן נכנסתי לחנות שליד – חנות לכלי בית ושאר חפצים ופריטים מעניינים, והסתובבתי לי בין המדפים. ואז, מצאתי אותו, שטיח כניסה חדש לבית שלי עם יונה רוכבת על אופניים ולידה הכיתוב המתוק: "בית הוא המקום בו הלב שלך נמצא". מתוק וביתי כזה, אז קניתי.
אחרי שהכנסתי את השקיות וסידרתי את הדברים במקומם, גלגלתי את השטיח החדש שלי בכניסה לבית והסתכלתי עליו בהערצה, על השטיח הכפרי והמתוק הזה. כשנכנסתי חזרה לבית, לא דרכתי עליו אלא דילגתי מעליו כדי שלא יתלכלך. מאותו יום ועד לשאר הימים אני פשוט מדלגת מעל שטיח הכניסה האהוב שלי ודורכת עליו כמה שפחות. יום אחד מצאתי חתיכת נייר וכמה גרגירים של משהו לא מזוהה ומיד ניקיתי אותו, ביד שלי. "שטיחוני" זה השם שנתתי לו והוא יהיה רק שלי, שטיחוני שלי.
הכל היה נפלא עד שבעלי ואני היינו צריכים לצאת מהבית באותו יום וביחד. הוא היה צריך לחדש את הדרכון שלו, ואני הייתי צריכה להתלוות אליו ולשמש כמתורגמנית בשכר עלוב. תיקון, כמתורגמנית ללא שכר. (בעלי אמריקאי שעדיין לא מצליח להתחבר לשפה המקומית, קרי העברית). יצאתי ראשונה מהבית ודילגתי מעל שטיחוני שלי. אבל במקום להמשיך לתוך המכונית, עשיתי את הטעות הגדולה – הסתובבתי לאחור וחיכיתי לבעלי כדי שנלך ביחד לרכב. אתם יודעים, כמעט כמו בדייט.
מאמרים נוספים בנושא:
ואז, צרחה איומה השתלחה לה אל האוויר הפתוח. "מה אתה עושה???" שאלתי בהיסטריה. "מה? מה?" הוא השיב מבולבל ולא הבין על מה ולמה המהומה. הוא הסתכל מסביב, ניסה להבין למה צעקתי כמו מטורפת הפעם. "למה אתה דורך על השטיח שלי???" האשמתי אותו. "את רצינית?!?" הוא לא האמין למה ששמעו אוזניו. "כן! אל תדרוך על השטיח שלי! אני לא רוצה שהוא יתלכלך!", הסברתי תוך שאני מנסה לדחוף אותו מעליו. הוא עמד שם ולא זז. "תגידי, את בסדר? זה רק שטיח! וחוץ מזה, הוא אמור להתלכלך!" ואז החל לשפשף את נעליו הגדולות בשטיח האהוב שלי. "אתה הורג אותו! אתה הורג אותו!" צרחתי בהיסטריה, ושוב ניסיתי לדחוף אותו מעל שטיחוני אהובי בכל הכוח. השכן פתאום עבר כשהנייד שלו ביד ושאל אם הכל בסדר. "כן, כן, הכל בסדר" ענינו בקולות מאוחדים, מחייכים לפתע פתאום כאילו הכל היה מושלם.
"בפעם הבאה אני מתכוון לקפוץ לתוך בוץ מגעיל ואז לשפשף את הרגליים שלי בשטיחוני שלך", הוא איים עלי כשהוא מתנשף. ניסיתי לעצור את הדמעות שלי כשהוא גרר אותי לרכב. מיותר לציין שהדייט הרומנטי תם ונשלם באותה שנייה. ואם לא די בזה, הוא גם הכריח אותי לנהוג למשרד הפנים.
לקח לי כמה שעות כדי להירגע ולהבין שאולי הגבתי קצת (???) בהגזמה. קצת. כלומר, ברור שלבעלי מגיעה אישה משוגעת כמוני כדי שיעשה את התיקון שלו עלי אדמות על הצד הטוב ביותר, נכון? אני הרי שליחה של השם! (ברור שכן). אז טפחתי לעצמי על השכם, 'רחלי, את עושה עבודה נפלאה! את עוזרת לדרלינג-בארלינג להשיג את התיקון של נשמתו ועל זה מגיע לך (כלומר לי) כל הכבוד!'…
אבל גם חלקתי על זה. אחרי שחשבתי על זה עוד קצת, שוב, הבנתי משהו מאוד חשוב שהסתתר לו בין כל תמונות האירוע שחלף: ובכן, נקשרתי יתר על המידה לשטיחוני. אחרי הכל, גם אם הוא כזה מתוק וכפרי ולבבי, הוא עדיין רק שטיח כניסה. אני מנסה ליישר הדורים בעניין, אבל כמו שאתם יודעים, זה תהליך.
רגע, אבל האם לא כולנו כאלה ברמה כזו או אחרת? האם אנחנו לא יותר מדי קשורים לחפצים שלנו? בין אם זו מכונית יקרה או בגד עם מותג – כמה מאמצים וחשיבות אנחנו מעניקים לחפצים הגשמיים שבאמתחתנו? כמה זמן אנחנו מקריבים מחיינו בשביל בית יפה יותר או לחופשת לוקסוס מהחלומות?
הדברים האלה לא רעים בכלל, אבל ישנו קו מעורפל שאנחנו יכולים לחצות כשאנו מעניקים חשיבות יתירה לדברים הגשמיים. הדבר העיקרי והחשוב שאנחנו צריכים להבין ולהפנים הוא – שכל הדברים שעושים לנו את החיים יפים ונעימים הם רק מתנות מבורא עולם, כאלה שאמורות לאפשר לנו להעריך את הטובות והחסדים שהוא עושה איתנו ולהתקרב אליו יותר!
וזאת המציאות – הקב"ה באמת רוצה שנהנה מהחיים. הוא רוצה לתת לנו אינסוף דברים אפילו יותר ממה שאנחנו רוצים לקבל. אבל הנה הסוד: על ידי שנעריך את מה שיש לנו ונבין שהם לא סוף פסוק, נהפוך לכלים אפילו גדולים יותר לברכות שיושפעו עלינו משמים.
אז צאו ותיהנו לכם בחופשה האקזוטית באיי הבהאמה, אמרו תודה לבורא עולם על כל רגע ורגע שאתם שם. ובפעם הבאה, קחו אותי אתכם!
נ.ב. אני עדיין מדלגת מעל שטיחוני!
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור