שיחת היום

 

כל הזמן של האדם, שהם כל ימי חייו, הם בחינת המתנה, שאומרים לו, שימתין הזמן של ימי חייו, שיתיישב בו בכל יום ובכל עת, שעל ידי זה יזכה להשיג בכל עת מה שישיג, עד שיזכה ביום קיצו וסופו לעלות עם כל הימים והזמן של ימי חייו ששהה בזה העולם, לעלות למקום שיעלה ולהשיג מה שישיג, שהם בחינת אורות הצחצחות שזוכים הצדיקים, בחינת: "והשביע בצחצחות נפשך" – אשרי להם.

 

ועיקר כל זה זוכים על ידי עשיית המצוות בשמחה, כמבואר בליקוטי מוהר"ן (כד), שהשמחה הוא החיות והקיום של ימי האדם, כי באמת אין שום זמן כלל, כי הזמן פורח מאוד מאוד כצל עובר וכאבק פורח וכענן כלה, כי העבר – אין והעתיד – אינו עדיין, וההווה – כהרף עין. וימי חיינו הבל, הבל הבלים, כמו שאמרו במדרש קהלת: כהבל של הכלי השביעית, שאין בו שום ממשות. ואין נשאר מכל הזמן – העבר וההווה והעתיד – רק מה שחוטפים איזה מעט טוב: תורה ותפילה, צדקה ומעשים טובים, ורצון והשתוקקות נמרץ להשם יתברך, התקרבות לצדיקים וחברים אמיתיים.

 

 

רבי יצחק בנו של רבי נתן השתדך עם אחד מאנשי שלומנו מטשערקאס, אולם זיווגים לא עלה יפה כי היתה הכלה צעירה לימים מאוד, ורצה רבי נתן שיפרדו, אולם אביה של הכלה לא הסכים, והפציר ברבי נתן שימתינו עוד איזה זמן עד שתגדל יותר ויחיו בשלום.

 

רבי נתן לא הסכים לזה כי רצה שבנו לא ישהה ללא אישה. אולם אביה התמהמה ומנע את סידור הגט. נסע רבי נתן לטשערקאס וצעק ברחוב: "הוא שוחט את בני, הוא שוחט את בני!", ולא היה לאביה ברירה אלא להסכים לרבי נתן וקיבלה ממנו גט פיטורין. רבי יצחק היה בזמן הגירושין בגיל חמש עשרה שנה.

 

 

פעם כשדיברו והתווכחו האפיקורסים, שנתקרבו אחר כך לרבנו, עם רבי נתן ובאמצע שאלו אותו שאלה באומרם אליו: "הרי אם יתנהג העולם כך וכך כדעתכם, הרי לא יהיה לעולם קיום והמשך" – כמצוי קושיות אלו תמיד בפי האפיקורסים.

 

ענה להם רבי נתן בלשון הכתוב (תהלים צג): "אף תיכון תבל בל תימוט" –  "דאגה זו אל תדאגו, העולם לא יתמוטט!".