שלום ואחדות – פרשת השבוע יתרו
פרשת השבוע יתרו: שלום ואחדות - כולם שואפים לשלום, רוצים ומייחלים לו. התורה בפרשה זו מגלה לנו את הדרך להשיג אותו ולהפוך אותו לדבר האמיתי בחיי היומיום שלנו.
פרשת יתרו
גודל חשיבות השלום והאחדות
אלף דורות לפני מתן תורה היתה התורה מונחת בבית גנזיו של הקב"ה. החשבון פשוט: תתקע"ד (947) דורות היא קדמה לבריאת העולם, וניתנה לבני ישראל כ"ו (26) דורות אחרי הבריאה. כל בר בי רב מבין שכדי לזכות במתנה יקרה זו, היו מקבליה צריכים להתעלות למדרגה רוחנית גבוהה ביותר. והנה באים חז"ל ומגלים לנו שישראל זכו בתורה, אחרי שהצטיינו בשלום ובאחדות. כדברים האלה מצאנו במכילתא, ומפורש יותר ב"תנא דבי אליהו", שם נאמר: "גדול הוא השלום, שבכל המסעות כתיב 'ויסעו ויחנו' – נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת. ובזמן שבאו לסיני חנו חנייה אחת, שנאמר: 'ויחן שם ישראל נגד ההר'. אמר הקב"ה: הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת ואהבו את השלום ונעשו חנייה אחת, הרי השעה שאתן להם תורתי".
הדברים אומרים דרשני. כיצד אפשר להבין שהשלום הוא גדול עד כדי כך, שבזכותו נעשו ישראל ראויים לקבל את התורה הקדושה? עצם התמיהה גורמת לנו להניח שמדובר כאן בשלום בעל איכות מיוחדת, ובכדי להגיע אליו נדרשה מהם התעלות גדולה.
לצורך הבנת העניין, נעיין בפסוק: "ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות יט). הפסוק פותח בלשון יחיד – 'ויחן', אך המשך הפסוק מורה שמדבור כאן באומה שלימה. אכן מכאן דייקו חז"ל והובאו הדברים ברש"י: "כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומות ובמחלוקות". כלומר התורה נקטה לשון יחיד, כדי ללמדנו שהם היו מאוחדים עד שהעם כולו נראה כאיש אחד. דבר דומה מצאנו גם ברש"י על הפסוק: "והנה מצרים נוסע אחריהם", שבתחילת פרשת בשלח. גם שם מדובר על המון עם ובכל זאת נאמר 'נוסע' בלשון יחיד. מפרש רש"י: "בלב אחד כאיש אחד" – כלומר אחדות היתה כאן.
פירוש רש"י על שני הפסוקים הנזכרים כאן הינו לכאורה זהה, בשניהם הוא מבאר שלשון יחיד בא לבטא אחדות בין הרבים שעליהם מדובר. אולם מחבר הספר "אבני נזר" מוצא הבדל בין התבטאות רש"י על אחדות ישראל, לבין התבטאותו באשר לאחדות שהיתה בין המצרים שרדפו אחרי בני ישראל. כאן בפרשת יתרו אומר רש"י: "כאיש אחד בלב אחד", ואילו בפרשת בשלח סדר הדברים הפוך: "בלב אחד כאיש אחד". מהי אם כן המשמעות של שינוי הסדר בדברי רש"י?
שנינו במשנה: "כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר אינה בטלה לעולם" (פרקי אבות, ה). מדובר כאן בשני סוגי אהבה. אהבה התלויה בדבר ואהבה שאינה תלויה בדבר. הסוג הראשון מצוי אצל בני אדם שבדרך כלל אין קשר מיוחד ביניהם ולעיתים הם אף יריבים, בכל זאת הם מתאחדים לצורך השגת דבר מסויים. כמו כן נכלל בזה אדם הקושר קשרי ידידות עם אדם אחר, רק מתוך מגמה להרוויח מעצם הידידות רווחים שונים. אהבות כגון אלו אינן יכולת להקרא אהבה אמיתית, כי כאשר תושג המטרה או תתבטל, תחלוף לה האהבה. זוהי אהבה התלויה בדבר, כלומר כל יסודה הוא שאיפה להשגת דבר מסויים ואין כאן בסיס אמיתי של אהבה. לעומת זאת, אהבה שאינה תלויה בדבר, היא אהבה ללא כל חשבון צדדי. זוהי אהבה אמיתית, לפיכך היא שרירה וקיימת.
האחדות שהיתה בין המצרים שרדפו אחרי בני ישראל, היתה בבחינת אהבה התלויה בדבר. המטרה המשותפת לרדוף אחרי בני ישראל עשתה אותם לאיש אחד. לפיכך דקדק רש"י לומר: "בלב אחד", דהיינו ברצון אחד, וממילא היו: "כאיש אחד". לעומת זאת, האחדות שהיתה בקרב ישראל בחנייתם נגד ההר, היתה אהבה מושלמת שאינה תלויה בדבר. לכן הפך כאן רש"י את הסדר, וציין שהיו "כאיש אחד" ממש. לאיש אחד יש רק לב אחד, על כן הוסיף ואמר "בלב אחד". עומק משמעות לב אחד שבאיש אחד הוא, שכל איברי האדם מתלכדים סביב רצון הלב, ולעולם לא תמצא קנאה, שנאה ותחרות בין יד ימינו של האדם לבין יד שמאלו. אדרבה, האיברים מסייעים אלו לאלו להוציא אל הפועל את הרצון שבלב. זו היתה צורתה של אחדותם המושלמת של ישראל – כולם היו כאיש אחד העושה בכל אבריו את רצון הלב.
עתה אנו מבינים כיצד ומדוע: "שנאו את המחלוקת ואהבו את השלום ונעשו חניה אחת", כי הגיעו למדרגה נעלה ומרוממת של אחדות מושלמת – כאיש אחד!. ננסה להבין כיצד אפשר להגיע למדרגה כזו, וכן להבין מדוע – "גדול הוא השלום" – עד שבזכותו אמר הקב"ה: "הרי השעה שאתן להם תורתי".
הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצ"ל לימד אהבת אמת מהי, וסיפר: נניח שאדם נכנס למסעדה ומתיישב ליד אחד השולחנות. ניגש אליו המלצר, ושואל אותו מהו המאכל האהוב עליו. "אני אוהב דגים", משיב האיש. המלצר פונה מיד לעבר המטבח, וחוזר כעבור דקות אחדות כשבידו צלחת מלאה תבשילי דגים שונים. אדם מן הצד אשר שמע שהאיש אוהב דגים, ציפה בקוצר רוח לראות מה יעשה עתה האיש עם "אהוביו". כצפוי, נעץ האיש מזלג בדגים, ובסכין שהחזיק בידו השניה הוא שיסע אותם וחתך אותם לחתיכות קטנות והכניסן לתוך פיו בתיאבון. נדהם הצופה ושאל – האם כך נוהגים עם אהובים? התשובה לכך אמר הרב, שאכן כך לא עושים לאהובים. אלא שבאמת אין האיש אוהב את הדגים, אלא את עצמו הוא אוהב. את אהבתו לעצמו הוא מביע במקרה הנ"ל ע"י אכילת הדגים האהובה עליו.
אהבה אמיתית היא מלשון "הב", כלומר מלשון נתינה. כאשר הלב הומה אהבה, הוא רוצה להיטיב עם הזולת, להעניק לו ולהנעים לו. כאשר התורה מעידה על יעקב אבינו ואומרת: "ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה" (בראשית כט), כוונת התורה לומר שהיתה כאן אהבת אמת. כלומר, הוא לא ציפה ליום נישואיו עם רחל כדי להנעים לעצמו, אלא הוא ייחל ליום שבו היוא יוכל להעניק לה את הזכות להיות אשתו של בחיר האבות. למדרגה זו מגיעים רק כאשר מבטלים את הרצון העצמי, למען הדאגה לזולת וההתחשבות.
זוהי הדרך לאחדות אמיתית. רק כאשר ישנה אהבה הדדית המיוסדת, כאמור, על רצון של כל אחד להיטיב עם זולתו, מגיעים לאחדות של – "כאיש אחד". אם נבדוק את הנושא מקרוב נמצא שלעיתים קרובות אנו סבורים שאנו אוהבים אדם פלוני, בשעה שהאמת היא שאנו אוהבים את עצמנו. כאשר "משתלם" לנו להיות ידידים עם חבר מסויים, כגון חבר המרבה לחלק מתנות או שסתם נעים לנו להיות בחברתו, אנו אומרים שאנו אוהבים אותו, אך האמת היא שאנו אוהבים את עצמנו.
מסקנת הדברים היא, איפוא, שהדרך לאחדות אמת היא – ביטול הרצון העצמי למען הזולת. לאור זה נוכל להבין מדוע היוותה האחדות שהיתה בין בני ישראל בחנייתם בסיני סיבה לקבלת התורה. ההכנעה שגילו איש לרעהו, היתה אבן בוחן ליכולתם להיכנע בפני הקב"ה ולהיות לו לעבדים. זוהי משמעות "נעשה ונשמע" – כניעה מוחלטת והתבטלות לרצון הבורא. בזה הצהירו שאין להם רצון עצמי, אלא רק את רצון הקב"ה אשר ינחה אותם וכל אשר יאמר ה' יעשו. כאן הוכח שבני ישראל ראויים להיות עבדי ה', כי עבד נאמן מבטל את כל רצונותיו מפני רצון אדוניו. אומות העולם אשר שאלו מה כתוב בתורה, לא זכו לקבל את התורה, לפי שהם לא היו מוכנים לבטל את רצונם. עצם השאלה העידה שאינם מוכנים לקבל את התורה בכל מצב, לפיכך נפסלו מלקבלה.
מכאן אנו למדים שני יסודות חשובים מאוד:
האחד: בנושא של בין אדם לחברו והשני בעניין בין אדם למקום. היסוד הראשון: מהו "ואהבת לרעך כמוך?" – להעניק ולתת לחברך ולוותר לו משלך. לצורך זה יש להתרגל לבטל רצונות עצמיים מפני רצון הזולת. זוהי ידידות אמת, זוהי אהבה. כאשר אדם חושב על טובת עצמו, באה התורה ומחנכת אותנו לחיים של: "כאיש אחד בלב אחד".
השני: ההכנעה וההתבטלות כלפי רצון הקב"ה היא מיסודות עבודתו. מי שהוכיח את עצמו ביכולתו לחיות באחדות מלאה עם חברו, הוא יוכל להגיע למדרגות גבוהות בעניינים שבין אדם למקום. כי המכניע את עצמו בפני חברו, יהיה גם עבד נאמן לבוראו. זוהי הסיבה מדוע – "ויחן ישראל כאיש אחד" – היתה האות לכך שהגיעה השעה לתת תורה לישראל.
יתרו ובלעם – זה לעומת זה
כאשר באים ללבן עניין מסויים, טוב לעשות זאת תוך הצגת הצד השלילי מול הצד החיובי. טוב שבעתיים כאשר שני הצדדים מיוצגים על ידי שתי דמויות, שכן אז יובהר לנו היטב להיכן מוליך הצד החיובי ולאלו תוצאות מביא הצד השלילי. כנגד יתרו אשר שמע שמועה ובא (כשניתנה התורה), מתייצב בלעם אשר שמע ראה וידע, אולם לא בא כי כל אלה (מעמד התורה ונתינתה) לא עשו עליו שום רושם.
את ראשית דרכם עושים יתרו ובלעם בחצר המלכות של פרעה, וכידוע הם נמנו על יועציו. כאשר עלה על הפרק הדיון בעניין שיעבוד בני ישראל, יתרו ברח ובלעם ייעץ. בלעם אמנם שיבח את התורה, ואלה הם דברי הגמרא: "שכשניתנה תורה לישראל, היה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו, וכל מלכי עובדי כוכבים אחזתן רעדה בהיכלן…נתקבצו כולם אצל בלעם הרשע ואמרו לו, מה קול ההמון אשר שמענו…אמר להם: חמדה טוב יש לו בבית גנזיו שהיתה גנוזה אצלו תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם, וביקשה ליתנה לבניו, שנאמר: 'ה' עוז לעמו יתן'. פתחו כולם ואמרו: 'ה' יברך את עמו בשלום' (זבחים קטז.).
בלעם אינו מדבר בביטול על מעמד הר סיני. את התורה הוא מכנה "חמדה טובה". סוף סוף מדובר ב"יודע דעת עליון", באדם שאמרו עליו: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה – אבל באומות העולם קם, ומנו בלעם". כל זה אינו מביא אותו להצטרף לעם מקבלי התורה.
בהמשך דרכו אנו מוצאים אותו בא לקלל את ישראל ונמצא מברך אותם. הוא פותח את פיו בהתפעלות מהעבר של עם ישראל: "כי מראש צורים אראנו" – כאומר: ראו את צור מחצבתם, מגזע תרשישים! והוא צפה את עתידם הגדול – "אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב", הוא זועק: "אוי, מי יחיה משומו א-ל" – ולפי תרגום רבי יונתן בן עוזיאל, פירוש הדברים: מי יוכל להתקיים בזמן שיתגלה מאמר ה' לתת שכר טוב לצדיקים ולהיפרע מן הרשעים. אולם כל הידיעות הנשגבות הללו, אינן מביאות את בלעם לשנות את אורחות חייו. אלא נשאר רשע ואף ביום מותו, כפי שלמדו ממה שאירע כאלף ושלוש מאות שנה אחרי מותו של בלעם, כאשר העלהו אונקלוס באוב ושאלו אם כדאי להידבק בישראל. בלעם השיב לו: "לא תדרוש שלומם וטובתם כל הימים" – גם אחרי תקופה כה ארוכה של דינים קשים בגיהנום, הוא נשאר ברשעתו. זהו בלעם אשר שמע לכאורה כמו יתרו, אך לא שמע ובא. הוא בלעם הרשע שידע, אך לא העלה על דעתו להתאים את מעשיו לידע הגדול שלו.
אם כן "זה לעומת זה" – בהשוואה בין בלעם לבין יתרו, שערך בלעם עצמו על הפסוק: "וירא את הקיני" שבסוף פרשת בלק, אומר רש"י: "נסתכל בגדולתם של בני יתרו…תמה אני: מהיכן זכית (יתרו) לכך (שישבו מבניו בסנהדרין)? הלא אתה היית עימי בעצת "הבה ונתחכמה לו", ועתה נתיישבת באיתן ומעוז של ישראל".
שתי דרגות שמיעה
כאשר מתבוננים בגופם של דברים, קשה להחליט על מי עלינו להתפלא יותר: על יתרו ששמע ובא, או על בלעם אשר שמע וידע ונשאר ברשעתו. מצד אחד גדולה התמיהה על "שומע דברי א-ל ויודע דעת עליון" כבלעם, מדוע הוא אינו מסיק את המסקנות הנכונות? מדוע לא התעורר בו רצון להצטרף על עם מקבלי 'חמדה טובה', הלא היא התורה? מאידך גיסא, עלינו לשאול ולהבין מהו סוד שמיעתו של יתרו, אשר הביאו אותו אל חיק היהדות? הרי על קריעת ים סוף ששמע יתרו, נאמר "שמעו עמים ירגזון", שמיעתם הולידה בהם רוגז, חיל, בהלה, רעד, אימה ופחד. אולם אף אחד מהם לא שמע ובא כיתרו.
יתרו ובלעם מייצגים שני צדדים של אותו מטבע. יש שמיעה גשמית שמתבטאת בקליטה החיצונית של הקולות באיבר האוזן, ויש שמיעה שיש אחריה עיכול הדברים בלב, מתוך רצון ושאיפה ללמוד אותם ולקיימם. יתרו שהיה בעצה עם בלעם לענות את בני ישראל, וברח, נתגלה אחר כך כמבקש האמת. כמו שאמרו חז"ל: אילו אדם אחר היה אומר "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוקים" וכו', היו אומרים: זה אומר עתה ידעתי? אלא יתרו שהיה יודע, וחיזר על כל בתי העבודה הזרה שבעולם לא מצא בהם ממש ואחר כך בא ונתגייר, לזה נאה לומר "עתה ידעתי" (דברים רבה א). אדם כזה שומע ומפיק לקחים, הוא שמע ובא. לעומתו בלעם שמע כמו כולם ונשאר כמו כולם, אף על פי שהיה נביא ובעל דיעה. וכל כך למה? כי לשמיעתו לא נתלוו רצון ושאיפה להתבונן ולהסיק מסקנות מעשיות.
דברים דומים אנו מוצאים במדרש על הפסוק: "לץ תכה ופתי יערים" (משלי יט): לץ תכה – זה עמלק, ו'פתי יערים – זה יתרו. עמלק הוא הלץ, אשר שום תוכחה אינה מלמדת אותו, והמכות שהיכו אותו לא הועילו לו. אך יתרו שהיה מתחילה עובד עבודה זרה פתי, הערים לבסוף. עליו נאמר: "וישמע יתרו" – כאן היתה הקשבה פנימית והאזנה לאמת הגדולה והנצחית.
מקומה של השמיעה בחיים של תורה
ההקשבה הפנימית שלמדנו מדברים אלה, היא ביטוי לציווי התורה: "וידעת היום והשבות אל לבבך" (דברים ד). לא די בשמיעה ובידיעה, אלא יש להשיב אל הלב ולפעול ברוח הדברים. אמר הג"ר ישראל מסלנט זצ"ל, שהמרחק בין הידיעה שבשכל לבין ההשבה אל הלב הוא רחוק כשמים מארץ, כאשר אדם נותן את ליבו לדברים שהוא שומע, אזי הדברים קרובים אליו והוא מבצעם. אך כל זמן שהוא מסתפק בידיעה בלבד, הביצוע עדיין רחוק מאוד.
"זבח ומנחה לא חפצת, אזניים כרית לי, עולה וחטאה לא שאלת" (תהילים מ). לפי פירוש רש"י, מדובר כאן על תכלית מתן תורה, וזו לשונו: זבח ומנחה לא חפצת – ביום מתן תורה, כעניין שנאמר: 'ועתה אם שמוע תשמעו בקולי' (שמות יט) וכן בירמיה (ז) הוא אומר: 'כי לא דברתי את אבותיכם ולא ציוויתים, ביום הוציאי אותם מארץ מצרים, על דברי עולה וזבח'. 'כי יקריב מכם' אמרתי, ולא הזקקתים חובה להכביד עליהם. 'תמידין ומוספין' אינן אלא נחת רוח שאמרתי ונעשה רצוני, ודבר מועט. 'אזניים כרית לי' – לומר שמעו בקולי.
המטרה העליונה של מתן תורה היא – שמעו בקולי! ומהי שמיעה? זאת למדנו מיתרו – שמיעה שיש בה הקשבה פנימית והחלטה נחושה לבצע את הדברים הנשמעים. תכלית חיינו, דהיינו עשיית רצון הבורא, מיוסדת על שמיעה. שמיעה כזו יורדת עד חדרי הלב שהוא מלך האיברים, וכאשר מתקבלים הדברים הנשמעים על הלב, הוא מורה לאיברים לפעול ולעשות. שמיעה זו היא שימת-לב לדברים, היא הנקודה המפרידה בין מי שראוי לשאת את התואר: "הירא את דבר ה'", לבין מי שאין בו יראת שמים.
"אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (ליקו"מ ח"א, ד)
כשאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו – זאת הבחינה היא מעין עולם הבא, ככתוב (תהלים נו): "בה' אהלל דבר, באלוקים אהלל דבר" – זאת היא למעשה הבחינה של מעין עולם הבא. ואת הבחינה הזו אי אפשר להשיג אלא אם כן מעלה את בחינת מלכות הקדושה מהעכו"ם. ומלכות זו אי אפשר להשיג אלא על ידי וידוי דברים לפני תלמיד חכם, וכך זוכה האדם לתקן ולהעלות מלכות קדושה זו לשורשה.
כתוב: "קחו עמכם דברים" (הושע יד) – זהו וידוי דברים, "ושובו אל ה'" – דהיינו שיתוקנו הדברים ויעלו למעלה, (שהם מלכות הקדושה). וכשאדם יודע זאת נקרא הדבר ידיעה שלימה – כי העיקר הוא הדעת, שלא יחלוק בין חסד לדין ויברך על הכל הטוב והמיטיב – גם על הטובה וגם על הרעה, "כי את אשר יאהב ה' יוכיח" – ועל כן "אפקוד עליכם עוונות", ועוונותיו של האדם חקוקים על עצמותיו, כמו שכתוב: "ותהי עוונותם חקוקה על עצמותם".
בעזרת שלוש בחינות יכול האדם לתקן את מידותיו ולכפר על עוונותיו ולהשיג את מלכות הקדושה:
בחינה א' – ראיית הצדיק, כמו שכתוב (ישעיה ל): "והיו עינייך רואות את מוריך". בחינה זו מבטלת את המידות הרעות, כי צדיק הדור נקרא אם על שם שמניק את ישראל באור תורתו, וידוע הוא שהתורה נקראת חלב.
בחינה ב' – נתינת צדקה לתלמיד חכם, ועל ידי זה ניצול מדברים בטלים ומגאווה, כי על ידי דברים בטלים ולשון הרע בא לידי עניות, ועל ידי צדקה זוכה להתעשר ואין מראים לאדם סימני עניות.
בחינה ג' – וידוי דברים לפני תלמיד חכם, ועל ידי זה התלמיד החכם מדריך אותו בדך הישרה, (כל אחד לפי שורש נשמתו) כי התלמיד החכם הוא בחינת משה רבנו.
ועל כן:
אנוכי ה' אלוקיך – הן ה' והן אלוקיך – כשיבין האדם שהכל זה אנוכי, על ידי זה יזכה לקיים: "בה' אהלל דבר, באלוקים אהלל דבר" – שתי הבחינות של אנוכי: ה' ואלוקיך, שהוא כולו הטוב והמיטיב.
אשר הוצאתיך מארץ מצרים – כל הגלויות נקראות גלות מצרים מפני שהם מצֵרים לישראל, ועל ידי הצדיק מתבטלת מלכותם וממשלתם של העכו"ם, ועל ידי זה עולה מלכות הקדושה.
מבית עבדים – זה רמז לביטול המידות הרעות המכונות בשם עבדים, כי על ידי הצדיק עולה המלכות הקדושה מהסיטרא אחרא ומתבטלות המידות הרעות. בדרך זו מצליח האדם להגיע לידי בחינת עולם הבא, כשמודה ומברך על הטוב והרע – שהם מאורעותיו ויודע שהם לטובתו, זוכה לבחינת עולם הבא, שזה – בה' אהלל דבר, באלוקים אהלל דבר.
"לא תישא את שם ה' לשווא" (ליקו"מ ח"א, ט)
עיקר החִיות מקבלים מהתפילה, ולכן צריך כל אחד להתפלל בכל כוחו, כי כשמתפלל בכל כוחו ומכניס על ידי זה כוחו באותיות התפילה, זוכה שיתחדש כוחו, כמו שכתוב (איכה ג): "חדשים לבקרים רבה אמונתך" – כי אמונה היא תפילה.
אבל כשאדם רוצה להתפלל אזי באות לו מחשבות זרות וקליפות המסבבות אותו בזמן התפילה ונשאר הוא בחושך, ואינו יכול להתפלל, כמו שכתוב (תהלים יב): "סביב רשעים יתהלכון" – שהרשעים, שהן הקליפות מסבבות אותו בשעת התפילה העומדת ברומו של עולם.
אך דע, שיש פתחים רבים בחושך הזה כדי לצאת משם, אבל האדם הוא עיוור ואינו יודע למצוא את הפתח. ואיך אם כן יזכה למצוא? רק על ידי האמת יזכה למצוא את הפתח. כי עיקר האור המאיר הוא הקב"ה, כמו שנאמר: "ה' אורי וישעי", כי על ידי השקר הוא מסלק את הקב"ה, ולכן נאמר (שמות כ): "לא תישא את שם השם לשווא" – כי על ידי השקר מסלק את הקב"ה, ודובר שקרים לא יכון לנגד עינייו, אך בעזרת מידת האמת זוכה שהקב"ה ישכון עימו ויאיר לו את הפתחים כדי לצאת מהחושך המונע אותו בתפילתו.
"עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוקים" (ליקו"מ ח"א, יד)
כדי להמשיך שלום בעולם צריך להעלות את כבוד הקב"ה לשורשו – ושורש זה הוא היראה, כמו שכתוב: "ליראה את ה' הנכבד" (דברים כח). ואי אפשר להעלות כבוד זה אלא על ידי תורת החסד, ותורת החסד היא האדם הלומד תורה על מנת ללמדה, ועל כן זהו עיקר כבודו של הקב"ה, לכן נאמר (שמות יח): "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוקים" – ומפרש הזוהר: נמצא שזהו כבודו, שבני אדם שמגיעים מחוץ לקדושה (כמו יתרו שהיה עובד אלילים) ומקרבים את עצמם אל תוך הקדושה הם נעשים גרים שמגיירים. כמו כן בעלי תשובה שאף הם מתקרבים מחוץ לקדושה, וכשהם מקרבים אנשים נוספים אל הקדושה – מתגלה ועולה כבודו של השם יתברך.
"ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי" (ליקו"מ ח"א, כט)
תיקון כל העבירות בפרטיות הוא דבר קשה וכבד על האדם ואין הוא יכול לעשות זאת, כי יש דיקדוקים ופרטים רבים, ולכן אף אדם לא יוכל לעמוד בכך. אולם בעזרת תיקון הברית שהוא תיקון הכללי, זוכה האדם לתקן כל פרט ופרט כפי צורכו וזוכה להיטהר ולהלבין עוונותיו. לכן נאמר: "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי" – כי הנשר הוא בחינת תיקון הכללי, שהוא תיקון הברית. ואביא אתכם אלי – שיתקרבו אל הקב"ה, כי על ידי ההתקרבות לבורא עולם זוכה האדם לתיקון הברית, דהיינו על ידי שמירת הברית. כשיקיים זאת זוכה האדם לפרנסה בלי טורח, שזה בחינת: לחם מן השמים.
"העם מרחוק ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלוקים" (ליקו"מ ח"א, קטו)
אדם שהלך כל ימי חייו בדרך של גשמיות, ואחר כך הוא רוצה ללכת בדרכי הקב"ה, אזי מידת הדין מקטרגת עליו ולא מניחה לו ללכת בדרך הישר ומזמינה לו כל הזמן מניעות. אולם הקב"ה חפץ חסד הוא, על כן מסתיר את עצמו, כביכול, בתוך המניעה הזאת. ומי שהוא בר-דעת ומסתכל על המניעה ומוצא את הקב"ה בתוכה, אז הוא בבחינת (כמו שנאמר בירושלמי): 'אם יאמר לך אדם: היכן אלוקיך? תאמר לו: בכרך גדול שבארם. שנאמר: אלי קורא משעיר'. אבל מי שאינו בר-דעת כשרואה את המניעה – נסוג לאחור ולא זוכה למצוא את הקב"ה בתוך המניעה.
על כן נאמר:
ויעמוד העם מרחוק – כי כשרואים את הערפל, שהוא המניעה, מתרחקים – עומדים מרחוק.
ומשה – שהוא בחינת דעת כל ישראל – בר-הדעת.
ניגש אל הערפל אשר שם האלוקים – כלומר שניגש אל המניעה שבה נסתר הבורא.
על כן כל אדם בר דעת יוכל למצוא את הקב"ה המסתיר את עצמו, לכאורה, בכל מניעה ומניעה, כי באמת אין שום מניעה בעולם כלל, כי בתוקף כל המניעות עצמן נמצא הבורא יתברך, וכשמוצאו זוכה להתקרב אליו.
"ובעבור תהיה יראתו על פניכם" (ליקו"מ ח"א, כט)
הקב"ה צימצם גאוותו כדי לגלות מלכותו, והיראה שהיא מלכות הקדושה היא בחינת הכנעה, ככתוב (דברים י): "מה ה' אלוקיך שואל מעימך, כי אם ליראה" – הבורא מקטין עצמו, כביכול, ושואל מעמו יראה, שהיא בחינת הכנעה ושיפלות – כמו אדם השואל ומבקש דבר מה מחברו, אז הוא ניגש אליו בהכנעה מסויימת. לכן בשעת מתן-תורה, שכשרצה הקב"ה לגלות מלכותו ויראתו, הוא הכניע את עצמו לישראל, כביכול, וביקש מהם שיקבלו את מלכותו והבטיח להם כמה הבטחות, כאשר כל אלו ההבטחות הן בחינת הכנעה. וכל זאת עשה על מנת לגלות מלכותו, כמו שכתוב (שמות כ): "ובעבור תהיה יראתו על פניכם", כי הכל היה בשביל היראה ועל כן הקטין לכאורה עצמו.
"קול השופר הולך וחזק מאוד" (ליקו"מ ח"ב, פג)
על ידי תיקון הברית – שהוא הקשת, יכול להוציא את החיצים – שהם התפילה וכך זוכה להיות בן-חורין, כלומר שבא לקדושת השבת האסורה במלאכה. וקדושת השבת היא בחינת תכלית הידיעה – כי תכלית הידיעה היא שלא נדע, מאחר ועיקר החוכמה היא שישכיל כל אחד להתרחק ממנה, ועל ידי זה נתרומם מזלו וזוכה לעושר בחינת: "ברכת ה' היא תעשיר", גם יצרו הטוב מתחזק.
ולכן:
קול השופר הולך וחזק מאוד – על ידי שזוכה להוציא תפילתו בעזרת תיקון הברית (ותפילה היא בחינת הקול).
הולך ומתחזק – דהיינו שמתחזקים הממון, מזלו ויצרו הטוב שמבטלים את הליצנות והעצבות הבאים מהמרה השחורה.
כ"א כסלו התשע"ז
12/21/2016
מקור מדוייק
והנה באים חז"ל ומגלים לנו שישראל זכו בתורה, אחרי שהצטיינו בשלום ובאחדות. כדברים האלה מצאנו במכילתא, ומפורש יותר ב"תנא דבי אליהו", שם נאמר: "גדול הוא השלום, שבכל המסעות כתיב 'ויסעו ויחנו' – נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת. ובזמן שבאו לסיני חנו חנייה אחת, שנאמר: 'ויחן שם ישראל נגד ההר'. אמר הקב"ה: הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת ואהבו את השלום ונעשו חנייה אחת, הרי השעה שאתן להם תורתי". איפה בתנא דבי אליהו זה כתוב חיפשתי הרבה זה חשוב לי מאוד תודה רבה
כ"א כסלו התשע"ז
12/21/2016
והנה באים חז"ל ומגלים לנו שישראל זכו בתורה, אחרי שהצטיינו בשלום ובאחדות. כדברים האלה מצאנו במכילתא, ומפורש יותר ב"תנא דבי אליהו", שם נאמר: "גדול הוא השלום, שבכל המסעות כתיב 'ויסעו ויחנו' – נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת. ובזמן שבאו לסיני חנו חנייה אחת, שנאמר: 'ויחן שם ישראל נגד ההר'. אמר הקב"ה: הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת ואהבו את השלום ונעשו חנייה אחת, הרי השעה שאתן להם תורתי". איפה בתנא דבי אליהו זה כתוב חיפשתי הרבה זה חשוב לי מאוד תודה רבה