שער הזכירה פרק י – יג מרחשון

עתה נבאר את עוצם הזכות למי ששומר את פיו ולשונו מלדבר דיבורים אסורים. תחילת כל המעלות, הוא מתקן ומקדש על ידי זה את כלי האומנות המיוחד לאיש הישראלי, שהוא הדיבור, וכל הדיבורים שידבר אחר כך בתורה ובתפילה, יעלה למקור שורשו למעלה. כי לא לחינם המשילוהו חז"ל בכמה מקומות לעניין אומנות (וכמו שפירש רש"י במדבר ל"א, בפסוק ח) להורות לנו, כמו שכלי אומנות הוא דבר הכרח לעניין עשיית כלים חדשים ויפים, כי אפילו אם יהיה אומן המלך, שהוא יותר גדול שבכל האומנים, ושכלו יהיה דק עד מאוד, ומצייר ברעיוניו אופן עשיית הכלים בגדר היותר נאות, אף על פי כן אין יכול לעשות בלתי כלי אומנות, ויותר מזה, שאפילו אם יהיו לו כלי אומנות, אך שהם פגומים ומקולקלים, ויעשה בהם האומן איזה כלי על פי הדחק, יהיה ניכר בהם אחר כך הפגם והשבר של כלי האומנות מבפנים ומחוץ, כי לא יוכל להחליקם כראוי, והם כמו גלמי כלי עץ, ואין נאה בהם להשתמש אפילו להדיוט, וכל שכן להגישם לפני המלך.

 

והאומן שכלי האומנות שלו הוא שלם וטוב, מלוטשים ומצוחצחים כראוי, הכלי שעושה בהן האומן יצא מתוקן ומהודר כהוגן. כן ממש בעניין זה, הוא כוח הדיבור שניתן לאיש הישראלי לעבוד בו לפני המלך הנורא יתברך שמו בתורה ובתפילה, ולברך ולהודות ולשבח ולהלל לפניו, כי הוא כלי האומנות הגדול שיוכל האדם השלם לבנות בו שמים וארץ, כמו שכתוב (ישעיה נג, טז): "ואשים דברי בפיך וגו’ לנטוע שמים וליסד הארץ". והוא ממש כפשוטו, כי בדברי הקדושה שהאדם מדבר פה בזה העולם לפני ה’ יתברך, נברא למעלה עולמות ומלאכים קדושים יהיו אחר כך מליצים ופרקליטים עבור נשמתו.

 

ומעלת קדושת העולמות והמלאכים שנברא על ידי התורה והמצוות שלו, תלוי בכמה עניינים:

 

א. לפי ההכנה שהיה לו בעת ההיא, אם הכין את עצמו בעת ההיא בכל כוחותיו לקיים כפי התורה בכל חלקיו ופרטיו שצריך לזה.

ב. לפי כלי האומנות שעשה בהם התורה, והם כלי הדיבור (וכה"ג במצוה, לעניין כלי המעשה שקיים בהם המצוה) שאם הם יפים ומהודרים, שמשתמשים בהם תמיד לטוב, ועל ידי זה נתחזק כוח קדושתם, יש בהם כוח להמשיך קדושה עליונה ואור גדול על העניין הוא. אבל אם פוגם ומטמא, חס ושלום, את כוח הדיבור שלו, על ידי לשון הרע ורכילות וליצנות ושקר וכדומה, ולא יעשה תשובה, ואחר כך ידבר בפיו דברי תורה ותפילה, איזה כוח יש בהן להמשיך על התורה והתפילה ההיא קדושה עליונה, אחרי שכלי המבטא שלו הם פגומים וטמאים בעצמם מכבר.

 

 

 

 

אך אם אין לו מצוות ומעשים טובים, אם כן אין השני מרויח כלום, והוי החטא שדיבר עליו לשון הרע יותר גדול, וכן נמי אם אין לו מעשים טובים, רק שדיבר על מי שיש לו הרבה עוונות, נמי אין לו אשם כל כך, שהרי מקבל את העוונות של השני, אך אם רשע דובר לשון הרע על צדיק, הוי גדול עוונו, שהצדיק אין לו מה לקבל זכויות ממנו או לתת לו עבירות שלו, כיון שאין לו עבירות.

 

וזה שאמר הכתוב "ולרשע אמר אלוקים, מה לך לספר חוקי" וכו’, כיון שאתה מדבר לשון הרע, ואין לומר שאין העוון גדול כל כך, שהרי המצוות שלך אתה מזכה להשני, זה אינו שהרי "ואתה שנאת מוסר ותשלך דברי אחריך", אם כן אין לך מעשים טובים בלאו הכי, ואף על פי כן "פיך שלחת ברעה ולשונך תצמיד מרמה",  בזה הוי העוון יותר גדול ואף אם רצונך לדבר לשון הרע, מן הראוי "תשב באחיך תדבר", רצה לומר, לדבר על רשע כמותך ואחיך במעשים, ואז ירויח על כל פנים שייתן עבירות שלו לך "אלה עשית", רצה לומר, אם תעשה ככה ותדבר על רשע כמותך "החרשתי", אבל כיון שאתה רשע ומדבר על צדיק, אם כן אין לו רווח כלל בשום דבר, לכן ולרשע כמותך "מה לספר חוקי". (אמרי שפר להג"ר שלמה קלוגר זצ"ל, פרשת בהעלותך).