שער הזכירה פרק יז – יב כסלו

 

וכל זה כשאין יכולת בידו למחות ולהשקיט המריבה, אבל אם הבן נשוא פנים לאביו ויכולת בידו להשקיט המריבה והוא מחריש, נענש עבור זה. וככתוב בתנא דבי אליהו (פרק כ"א) וזה לשונו: ולא יראה אדם את אביו ואמו כשהם מדברים דברים יתרים (פירוש, לשון הרע וכדומה, וכל שכן עוון מחלוקת, שכלול בו הכל) ויחריש להם. ואם עשה כן, הוא והם אינם ממלאים ימיהם ושנותיהם. וכן לכל אדם מצוה להטיל שלום בין הצדדים, והוא מכלל הדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ככתוב (פאה פרק א, ע"א) ואפילו אם הוא רואה בצד אחד שאין הדין עימם וראויים לעונש עבור מחלוקת והיכולת בידו, אפילו הכי יש לו לאדם להתאזר בכל כוחו לעשות שלום בין הצדדים, ולא יתעצל בזה אפילו הוא החשוב שבישראל, כמו שמצאנו (במדבר טו, כה): "ויקם משה וילך אל דתן ואבירם" (פירוש, להשלים בדברי שלום) ואמרו רז"ל (סנהדרין קי, ע"א) מכאן שאין מחזיקים במחלוקת.

 

וכתוב במדרש, לפי שהלך משה לפתחו של דתן ואבירם, זכה להציל ארבעה צדיקים מפתחו של גיהינום, ואלו הן: שלושת בני קרח, ואון בן פלת. וכתוב (תהלים לד, טו): "בקש שלום ורדפהו", ואמרו חז"ל בקשהו לאוהבך ורדפהו עם שונאך. בקשהו במקומך, ורדפהו במקומות אחרים. בקשהו בגופך ורדפהו בממונך. בקשהו לעצמך, ורדפהו לאחרים. בקשהו היום, ורדפהו למחר.

 

וכוונת המדרש במה שמפרש "ורדפהו למחר", לומר, שאל יתייאש האדם בדעתו לחשוב שלא יוכל להשלים, אלא ירדוף אחר השלום היום, וגם למחר, וליומא אוחרן עד שיגיעהו, כי אפילו עבות העגלה, אם תמעך בו תמיד, יקלש וינתק לבסוף, כן בזה, אפילו אם בפעם אחת ושתיים לא עלתה לו אף על פי כן לא יחדל ממידה קדושה הזו, ואפילו אם דבריו לא יועילו כלל אצל בעלי המחלוקת בעצמם, מפני שנתגברה בהם מידת הניצחון ונתעוור עיניהם מראות האמת, על כל פנים יעכב בזה את האנשים החיצונים אשר אין נוגע להם הריב, ורק נמשכו לפי תומן אחרי עצתן הרעה של בעלי המחלוקת, ויצילם בזה מעונש המר, וכמו שעשה משה רבינו ע"ה וכנ"ל.

 

 

 

 

עוד מצאתי תירוץ לקושיה זו בספר דבר שבקדושה בשם ספר הקנה, וזה לשונו: ראה והבן שכל המוציא לשון הרע מפיו נידון בצרעת וגו’. אמר לו: רבי, אם כן כל ישראל יהיו מצורעים, שהרי בעוון לשון הרע גלו ישראל וכו’. אמר לו: שקולה העניות כצרעת, והרי הוא עני הנמסר בידי אדם. (שמירת הלשון שער הזכירה פ"ו).