שער הרחמים

"אם אתה בכלל קיים ואם אתה
בכלל שומע, אז תקשיב טוב, כי אני
לא הולכת לעשות את זה עוד פעם…
ובעצם, מה אכפת לי מכל זה?!"…

דנה בת ה-24 ניהלה תיאטרון בובות מצליח ביותר, הרוויחה כסף רב וחייתה כמו מלכה. היא הייתה רחוקה לגמרי מהקדושה. חברה אחת הצליחה לסחוב אותה לשיעור יהדות, ולאחריו דווקא התחזקה בכך שהיא נמצאת במצב הכי טוב שיכול להיות מבחינתה.

אחיה יובל וחברתו נועה, שהיו בתהליך של תשובה, הפצירו בה כל הזמן שתדבר אל ה’ ולא הרפו ממנה. כל הזמן אמרו לה "דברי איתו", אבל זה נראה לה כל כך מגוחך.

"בשביל מה כל זה, אין לי מה לעשות בחיים?…" נהגה דנה להשיב לבקשותיהם.

יום אחד נסעה דנה בתל אביב ונקלעה לפקקי תנועה גדולים. היא נזכרה בידיד שחי שנים רבות בהודו מול הים, ותמיד נהג לומר לה "אם את רוצה שיהיה לך יום רגוע, תעברי דרך הים!"

‘אם כבר אני תקועה בפקקים, אסע דרך הים. לפחות אירגע קצת…’ חשבה לעצמה.

וכך מצאה את עצמה תקועה בפקק ליד חוף תל אביב. היא התבוננה ימינה לעבר הים וראתה מראה מדהים: השמים והמים היו מחוברים ללא שום הפרדה. החיבור הוליד בקרבה תחושה לא מוכרת, חדשה, מפעימה. היא חשה שהיא רואה את האינסוף.

דנה רצתה לשתף מישהו בתחושה המדהימה הזו, אבל ראתה שכל הנהגים מסתכלים שמאלה לצד של הבניינים ובתי המלון. לפתע חשה כעס עצום על כך שכולם מביטים לעבר הבטון האטום במקום להתבונן במראה הכה מרהיב. היא לא הבינה איך הם מתעלמים מהיופי האינסופי הזה.

לא היה לה כלפי מי לבטא את כעסה. כל דיבוריהם של יובל ונועה עלו לפתע בתודעתה. היא נזכרה גם שאביה נהג לומר לה "יש בוס לעולם. אנחנו לא מנהלים אותו". אף פעם זה לא התקשר לה לבורא העולם, אבל עכשיו כן.

היא המשיכה להתבונן במראה הנשגב ואמרה לריבונו של עולם:

"אם אתה בכלל קיים ואם אתה בכלל שומע, אז תקשיב טוב, כי אני לא הולכת לעשות את זה עוד פעם… אני חיה רק פעם אחת, ואפילו אם יש גלגולי נשמות, אני לא זוכרת מה הייתי בגלגול הקודם, ובטח לא אזכור מה שקורה לי כעת בגלגול הבא… אז מה אכפת לי מכל זה?! אני חיה רק פעם אחת ולכן אין טעם לעשות את כל השינוי הזה…"

היא נזכרה בחוזרים בתשובה בתחילת דרכם שהכירה, שלא יודעים כמעט כלום ולכן אוסרים על עצמם כמעט הכל. לא היה לה כוח להיכנס לכל זה, אבל היא המשיכה במונולוג: "ואפילו אם יש טעם, אז אין לי כוח…"

כל דבריה נאמרו בנימת התרסה וכעס כתגובה על כל ‘שטיפות המוח’ והנדנודים של קרוביה. היא הרגישה שהנה דיברה סוף סוף עם ריבונו של עולם ויצאה ידי חובתה.

"ואפילו אם יהיה לי כוח, אני מתה מפחד…" הוסיפה.

המשפט האחרון יצא מנקודת אמת. היא ידעה שאם זו האמת, היא מחייבת אותה. בכל אותה העת הרדיו ברכב פעל ונשמעו ברקע שירים.

"ואם אתה שומע אותי, אז תענה לי כעת!", כך חתמה דנה את השיחה-מונולוג עם בורא עולם.

באותו רגע שמעה את מאיר בנאי שר ברדיו:

"חי פעם, רק פעם,
יש טעם, אין טעם,
עם כוח, בלי כוח,
שער הרחמים.

בואי אתי יחד,
בואי מתוך הפחד,
כי את, גם את חלק
משער הרחמים…"

כל מילה הייתה תשובה מושלמת לכל מה שאמרה. היה חשה שבשנייה אחת הקדוש ברוך הוא קרע לה את הים ופתח לה את השמים. שום דבר בעולם לא הצליח לגעת בה עד אז, חוץ מהשיר הזה בתוך הפקק. היא חשה שנפתח לה תריס אל האמת. זה היה ביטול בחירה לרגע, קריעת ים סוף פרטית. היא הייתה בהלם טוטאלי. למרות ההתגלות הנפלאה זה היה מפחיד, מפני שהבינה שכעת היא מחויבת לאמת שחוותה זה עתה, והרהרה: אוי ואבוי לי. מה אעשה כעת?…

דנה הייתה כמשותקת כמה ימים ולא ידעה מה עליה לעשות בדיוק.

בוקר אחד נועה חזרה מתוכניתה "נועה תנוע" בגלגל"צ. היה זה כשדנה הכינה ארוחת בוקר. "בואי ניטול ידיים" אמרה לה נועה.

"אני לא רוצה!", השיבה דנה.

"למה?"

"כי אם אטול עכשיו, אתחייב ליטול כל החיים…" הייתה תשובתה של דנה לנועה.

"אבל כבר ראית את האמת!…"

דנה נטלה את ידיה והתחייבה לכל החיים.

* * *
אם חוויתם סיפור מיוחד או שמעתם ממישהו על סיפור של השגחה פרטית ואמונה שיכול לחזק את הרבים, אתם מוזמנים ליצור קשר – odedmiz@actcom.co.il.

(ספרי "אור חוזר" מאת המחבר ניתנים לרכישה בחנות האתר)