שער התבונה פרק ב – יז כסלו

 

גם דקדקו חז"ל בלשון קודשם, בעולם הזה, לאמור: שאל יחשוב האדם בנפשו, כבר הורגלתי בזה מכמה שנים, יותר מאומן לאומנתו, ואיני צריך שוב לשום עיני וליבי על זה כל כך , לזה הורו לנו חז"ל שלא כן הדבר, אלא כל ימי חייו ירגיל האדם את עצמו באומנות הזו להיות בטבע כאילם, כמו שכתב הגר"א באגרתו הקדושה "עלים לתרופה" וזה לשונו: "ועד יום מותו צריך האדם לייסר את עצמו, ולא בתענית ובסיגופים כי אם ברסן פיו ובתאוותיו, וזה התשובה, וזה כל פרי העולם הבא, כמו שכתוב (משלי ו, כג): "כי נר מצוה" וגו’, אבל – ודרך חיים תוכחת מוסר. וזהו יותר מכל התעניתים וסיגופים שבעולם וכו’^*), ואמר הכתוב (תהלים לד, יג): "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים" וגו’, ובזה יכופר לו כל עוון, וניצל משאול תחתית, כמו שכתוב (משלי כא, כג): "שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו", "מוות וחיים ביד הלשון" (שם יח, כא). אוי למי שממית עצמו בשביל דיבור אחד. ומה יתרון לבעל הלשון". עד כאן לשונו.

 

^*)וכן ראיתי כתוב בספר ראש הגבעה, שכשאדם רוצה להתנדב תענית, טוב יותר שיקבל עליו התענית מן הדיבור ממה שיקבל עליו מן האכילה, כי ממנו לא יהיה לו נזק, לא בגופו ולא בנשמתו, ולא יחלש על ידי התענית הזה.

 

 

 

 

"אם ישוך הנחש בלוא לחש" (קהלת י, יא).

 

והנה כמעט כל החטאים באים מרוב תאוה, ולזה חקר התנא ואמר בלשון מליצה שאלו החיות שואלים זה להנחש שבשלמא ארי וזאב מזיקים בשביל תאוה, כמו החטאים הבאים בשביל תאוה, מה שאין כן היזק הנחש שמזיק בלי תאוה איזה עניין חטא יש בעולם שיעשה האדם בלא תאוה.

 

 

והשיב שהוא מחטא לשון הרע שהוא גם כן בלא תאוה כי "מה יתרון לבעל הלשון", וזה פירוש הכתוב: "אם ישוך הנחש בלוא לחש", כי בש"ס אמרו לגבי קטורת – יבוא דבר שבלחש ויכפר על דבר שבלחש. מוכח שלשון הרע מיקרי דבר שבלחש, וזה שאמר "אם ישוך הנחש בלוא לחש" כלומר, וכי היה נחש נושך אם לא היה לחש, כלומר לשון הרע בעולם, ואמר שהיחוס שיש ללשון הרע לנשיכת הנחש הוא משום שגם לבעל הלשון אין יתרון ודמי ממש [ל]נשיכת הנחש. (אמת ליעקב לגר"י מליסא בעל נתיבות המשפט, תענית דף ח).