שער התבונה פרק ג – כב כסלו

 

וכל שכן שצריך להיזהר שלא לדבר עם חנווני אודות חנוונים, או עם כל אומן אודות בן אומנותו, כי מסתמא כל אומן אין אוהב את בן אומנותו ועלול מאוד לבוא על ידי זה ללשון הרע, ועל אחת כמה וכמה אם הוא יודע שיש לו שנאה עליו בודאי לא ידבר עמו אודותיו. ולא מבעי לשבחו לפניו שבודאי אסור, כמו שאמרו חז"ל (ערכין טז, ע"א): "לעולם אל יספר אדם בשבחו של חברו, שמתוך שבחו בא לידי גנותו", וכמו שבארתי הכל בספר חפץ חיים (בחלק א’ כלל ט עיין שם), ואפילו דברים בעלמא שאינם בכלל גנאי ושבח גם כן נכון מאוד להיזהר שלא לדבר עמו אודותיו, כי על ידי שנאתו שיש בליבו עליו ימשוך בעצמו את העניין הזה לעניין אחר, שיהיה יאות לו על ידי זה לירות עליו בחיצי פיו.

 

ואם הוא צריך לדבר עמו אודותיו איזה דבר הכרחי, יקצר את עמידתו איתו בזה, דאי לאו הכי, בודאי יבוא לידי לשון הרע, כאבק השריפה שמריח ריח האש, שאי אפשר שלא יבוא לידי להבת אש על ידי זה.

 

 

 

 

"כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה’ אלקיך" (דברים טו, יט).

 

וקילורין לעיניים הם דברי ה"קדושת לוי" (פרשת בא, ד"ה "ואמרתם זבח פסח"): "ובזה יובן מה שכתוב בתנא דבי אליהו שמצוה לספר שבחן של ישראל, ויש להשם יתברך נחת רוח מזה שמספר בשבחן של ישראל".

 

ונראה הטעם משום שאסור להסיח דעת מתפילין (מנחות לו, ב) ומצוה על כל אדם לעסוק תמיד בתפילין, דהיינו או לספר השבח של ישראל, דהיינו תפילין דמארי עלמא שכתוב בהן שבח של ישראל, כמו שנאמר בגמרא (ברכות ו, א): "תפילין דמארי עלמא מה כתיב בהו? (דברי הימים א יז, כא): "ומי כעמך ישראל" וגו’, או לספר בשבח של הקב"ה, שהוא תפילין של ישראל שכתוב בהם שבח השם יתברך, דהיינו שמע, קדש, והיה כי יביאך, ונמצא תמיד אנו מספרים שבח השם יתברך". (באר משה לאדמו"ר מאוז’רוב זצ"ל פרשת ראה, דברים טו, יט).