שער התבונה פרק ו – ב טבת

וביותר מזה, אם אירע לו שהתנהג עמו חברו באיזה דבר שלא כהוגן, אף על פי כן צריך להיזהר שלא לנקום ממנו ולנטור את השנאה עליו, אלא צריך שימחה הדבר מליבו, ולהיטיב עמו בכל העניינים כמו לשאר איש הישראלי, וכאילו לא היה ביניהם שום שנאה, ככתוב (ויקרא יט, יח): "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך". ולך נא ראה בזוהר הקדוש, פרשת מקץ, את גודל מעלת האיש שמשלם טובה תחת רעה ולזה לשונו: "תא חזי, יוסף, לא די דאיהו לא שלם בישא לאחוי, אלא דעבד עמהון טיבו וקשוט, וכך אורחיהון דזכאי תדיר. בגין דא, קודשא בריך הוא חייס עליהו תדיר, בעלמא דין ובעלמא דאתי"^*). ומביא שם מעשה באריכות בבר-נש (אדם) אחד שניצול ממיתה בדרך נס עבור מידה הקדושה הזו.

 

^*)פירוש דברי הזוהר הקדוש: בוא וראה, יוסף, לא די שהוא לא שילם רעה לאחיו, אלא שעשה עמהם חסד ואמת. וכך דרכיהם של הצדיקים תמיד. מפני כך הקב"ה חס עליהם תמיד בעולם הזה ובעולם הבא.

 

 

 

 

אנו מאמינים בני מאמינים, אבל מה טיבה של אמונתנו, לאור הדברים הנ"ל?

 

שמירת הלשון  – כל מי שיש לו ריח תורה מכיר בחומר העניין הזה ויודע שגופי תורה תלויים בזה, וכבר מנה וספר ה"חפץ חיים" זצ"ל כל הלאוין והעשין והארורין שיש בלשון הרע ורכילות, וצייר את הקלקולים הנוראים היוצאים מהם, והעונשים המרים עליהם. וזה לשון הגר"א באגרתו: "ואי אפשר לשער גודל היסורים והצרות שסובל בשביל דיבור אחד, ולא נאבד אפילו דיבור אחד שלא נכתב". עד כאן לשונו.

 

ולאידך גיסא, שכר שמירת הלשון גדול מאוד עד שאין לשער, כמו שאמר ה"חפץ חיים" בשם הגר"א, וזה לשונו: "כל רגע ורגע שהאדם חוסם פיו זוכה בשבילו לאור הגנוז שאין מלאך ובריה יכולים לשער", עד כאן לשונו. האין די בכל זאת למאמינים בתורה ובדברי חז"ל להיזהר בדיבור ולדקדק הרבה בשמירת הלשון? ואם כן אפוא, מדוע מזלזלים כל כך בעניין זה ודוחים בעקימת שפתיים דברי אלוקים חיים?

 

אכן כך היא צורתה של אמונה שיש בה דופי, ומה רב המרחק בינה ובין אמונה שלמה. (עטרה למלך לג"ר אברהם פאם שליט"א, ראש ישיבת תורה ודעת).