שער התבונה פרק ו – ד טבת

ולכן מצאנו כמה פעמים בדברי חז"ל, שאם אדם עושה חס ושלום עבירה, הוא מקלקל בזה לישראל, שהם כמו גוף אחד, ואם יש לו כאב גדול באיזה איבר, גם שאר האיברים, אף שאין כאבם גדול כל כך, אף על פי כן יש להם הרגשה מאותו הכאב, וכעין שמצאנו בויקרא רבה, פרשה ד: "שה פזורה ישראל" (ירמיה נ, יז) נמשלו ישראל לשה: מה דרכו של שה? לוקה באחד מאיבריו וכולם מרגישים, אף ישראל אחד חוטא וכולם נענשים. תני רבי ישמעאל: משל לבני אדם שהיו באים בספינה, נטל אחד מהם מקדח והתחיל קודח תחתיו. אמרו לו חבריו: למה אתה עושה כן? אמר להם: מה אכפת לכם, לא תחתי אני קודח? אמרו לו: מפני שאתה מציף עלינו את הספינה וכו’, עיין שם, והוא מטעם הנ"ל.

 

ולכן אחי, היזהר והיזהר מלנקום ולנטור את חברך, כי את עצמך אתה נוקם ונוטר, רק תחשוב בדעתך שמן השמים נסבב כל אלה עבור עוונותיך, ומה לי אם נסבב הצער הזה על ידי זה או על ידי אחר? ואם אקבל כל זה עלי באמת, יומחל עבור זה עוונותי. וכמו שהשיב דוד לאבישי בן צרויה, בעת שרצה לנקום עבורו מאת שמעי בן גרא על שחרף וגידף לדוד וקללו קללה נמרצת, לא הניחו דוד ואמר (שמואל ב פרק טז, י): "ה’ אמר לו קלל" וגו’, ואמרו חז"ל שעבור זה נמנו בבית דין של מעלה ומנוהו לדוד שיהא הרביעי מרגלי המרכבה.

 

 

 

 

נוכחתי לדעת, כי יש עוד סיבה עמוקה ונסתרת מאוד המביאה לסיפור לשון הרע, והיא חסרון האמונה. כי נדמה בדעתנו, שאין מי שיודע רעת חברנו, ואין מי שיענישהו על רעתו אשר הוא עושה. על כן קשה לנו להטמין בקרבנו רעת חברנו, לבלי לגלות לפני אדם, כי לפני מי נקריב משפטו של העושה רע אם לא לפני בני אדם?

 

אבל אם נהיה שלמים באמונתנו ונדע שיש מי שיודע ורואה מעשיו הרעים של העושה רע, ולעת קץ יגיע לו עונש על זה, לא יכבד עלינו לכסות רעת חברנו ולבלי לספר זאת לפני בני אדם. והנה נתברר לנו עתה עוד סיבה המביאה לעוון זה ונדע רפואתה האמיתית. (אהבת מישרים לג"ר משה רוזנשטיין זצ"ל, מאמר ב’).