שער התבונה פרק יג – ו שבט

 

ויש מחמת ליצנות, דהיינו שהרגיל את נפשו לליצנות ולחברת אנשים לצים, על כן ממילא נמשך גם להתלוצץ מאנשים ולספר בגנותם. על כן מי שירצה לנקות נפשו, יתבונן בגודל איסור הליצנות בכמה עניינים, כי לבד שהוא חוטא בעצמו, שהוא אחד מארבעה דברים שאין מקבלים פני השכינה עבור זה, כמו שאמרו חז"ל (סוטה מב, ע"א), עוד הוא מחטיא את הרבים, שמסבב אותם להרבות בליצנות. וידוע גודל העונש של המחטיא את הרבים, שאין מספיקים בידו לעשות תשובה על זה, כמו שאמרו חז"ל (אבות ה, יח) ולבד כל זה, ההתעסקות בדברים בטלים אפילו אם לא היה בו דבר איסור, ונראה מדעתו שהוא מבזה בעיניו דברי ה’ ושכר עולם הבא, וכמו שאמרינן בפרק חלק (סנהדרין צט, ע"א) על הפסוק (במדב טו, לא): "כי דבר ה’ בָּזָה", רבי נהוראי אמר כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק.

 

 

 

 

פעם אחת נסע הצדיק רבי זלמן תלמידו של הגר"א עם אחיו הגאון רבי חיים מוולאז’ין זלה"ה בדרך, וכאשר הגיעו למלון דיבר איתם בעל המלון קשות ולא נתן להם מקום ללון, וכאשר נסעו משם ראה רבי חיים את אחיו זלמן בוכה. אמר לו: למה אתה בוכה? השמת ליבך אל דברי האיש ואני לא נתתי אל ליבי לכל דבריו. ענה רבי זלמן: אין אני בוכה חלילה על גנות שדיבר אלינו האיש, אך הרגשתי מעט כאב לב מדברי האיש, ובוכה אני על שלא הגעתי עדיין למעלת העולבין ואינם נעלבין וכו’ שמחין וכו’. (מספר "תולדות אדם").