שער התבונה פרק יד – י שבט

 

ויש מחמת גאווה, דהיינו שהוא מחשיב את עצמו לחכם ולאיש באנשים, והכל שפלים בעיניו, לכן מלאו ליבו להתלוצץ מחברו. גם הגאווה תביאהו לקנא ולשטום את חברו המכובד בעיני אנשי העיר, ויקנא וישטום אותו בעבור שידמה לו שנפחת כבודו על ידי זה, ויאמר בליבו לולא הוא, הייתי מתואר בין בני אדם לאדם חשוב. ויבחן ויבדוק גנזי נסתרותיו כדי שיהיה לו מה לדבר ממנו, יהיה אמת או שקר, כדי להקטין שמו אצל בני אדם ולהראות יתרונו עליו, ולהפחית מעלתו ולהכלימו ולביישו. ולפעמים יסובב על ידי הגאווה כל ארבע כיתות חשמ"ל (חנפים, שקרנים, מספרי לשון הרע, ליצנים) יספר בגנות חברו שיהיה הוא נכבד וחברו בזוי. ויתלוצץ עליו מאחר שאינו חשוב בעיניו. ויתפאר בשקר ובמעלות שאין בו. ועבור גאוותו יחניף לרשעים תמיד ולא יוכיחם, שלא ישנאוהו ויפחת כבודו.

 

על כן מי שירצה לטהר את נפשו מעוון המר הזה, יחשוב תמיד בגודל גנות הגאווה, כי איך יתגאה האדם אשר תחילת הוויתו נוצר מטיפה סרוחה והוא עתיד ללכת למקום עפר ותולעה יאכל קצתו את קצתו.

 

 

 

 

 

וביותר מזה, אם אירע לו שהתנהג עמו חברו באיזה דבר שלא כהוגן, אף על פי כן צריך להיזהר שלא לנקום ממנו ולנטור את השנאה עליו, אלא צריך שימחה הדבר מליבו, ולהיטיב עמו בכל העניינים כמו לשאר איש הישראלי, וכאילו לא היה ביניהם שום שנאה, ככתוב (ויקרא יט, יח): "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך".

 

ולך נא ראה בזוהר הקדוש (פרשת מקץ) גודל מעלת האיש שמשלם טובה תחת רעה, וזה לשונו: תא חזי, יוסף לא די דאיהו לא שלם בישא לאחוי, אלא דעבד עימהון טיבו וקשוט, וכך אורחיהון דזכאי תדיר. בגין דא, קודשא-בריך-הוא חייס עלייהו תדיר, בעלמא דין ובעלמא דאתי.

 

תרגום הזוהר: בוא וראה, יוסף לא די שהוא לא שילם רעה לאחיו, אלא שעשה עמהם חסד ואמת. וכך דרכיהם של הצדיקים תמיד. מפני כך הקדוש-ברוך-הוא חס עליהם תמיד בעולם הזה ובעולם הבא.

 

ומביא שם מעשה באריכות בבר נש (אדם) אחד שניצול ממיתה בדרך נס עבור מידה הקדושה הזו. (הח"ח זצ"ל).