שער התבונה פרק יד – יא שבט

 

גם יתבונן בחומר העוון הזה שהוא לא תעשה ממניין תרי"ג מצוות, כמו שכתוב (דברים ח, יד): "ורם לבבך ושכחת את ה’ א-להיך", וכתיב "הישמר פן תשכח את ה’ א-להיך", כמו שכתב בסמ"ג. ואמרו חז"ל בסוטה (ד, ע"ב): כל אדם שיש בו גסות הרוח, כאילו עובד עבודה זרה וכו’, וכאילו כופר בעיקר וכו’, ושכינה מיללת עליו וכו’, וכל זמן שאדם מתכוון להגדיל שמו בעולם, שמו אבד ומתמעט והולך, וגופו מחולל על הבריות.

 

גם יתבונן בגודל עונשו בעולם הזה ובעולם הבא כמו שאמרו (סוכה כט, ע"ב): בשביל ד’ דברים נכסי בעלי בתים יורדים לטמיון וכו’ ועל גסות הרוח. ואמרינן נמי בסוטה (ה, ע"א): כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף מתמעט וכו’. וגרסינן נמי שם: אמר רב חסדא: ויתמא מר עקובא, כל אדם שיש בו גסות הרוח אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם שנאמר וכו’, ואמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו גסות הרוח, אין עפרו ננער לתחיית המתים שנאמר וכו’. והוא מידה כנגד מידה, דתחת שהיה לו לחשוב תמיד בנפשו שסופו ללכת למקום עפר רימה ותולעה ולא להתגאות וכנ"ל, והוא לא כן חשב, כי אם במרומי סלעים יהיה משגבו תמיד, ובעליות מרווחים תהיה לעד מנוחתו יתר על כל בני גילו. לכן כאשר גופו נעשה עפר, אין בעפרו כוח להתנער ממקומו. והכל יעמדו ויקומו על רגליהם, והוא ישאר בחייו, וגם מתועב עבור זה בעיני ה’ יתברך כמו שכתוב (משלי טז, ה): "תועבת ה’ כל גבה לב".

 

 

 

 

 

עצה לזכות בדין מצאנו בדברי חז"ל, שהנה תנן באבות (פ"א, מ"ו): "הוי דן את כל האדם לכף זכות", ות"ר (שבת קכ"ז ע"ב): הדן את חברו לכף זכות, דנים אותו לזכות. הנה זו היא אחת מן העצות שגילו לנו חז"ל איך למלט נפשנו מהמשפט הנורא שביום הדין, וכיון שנעמיק בנפשנו מידה זו ונדון כל אדם לכף זכות, נזכה שידון אותנו המקום לכף זכות.

 

והנה כעין עניין זה מצאנו שאמרו חז"ל "המעביר על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו" (ראש השנה יז, ע"א), ופירש רש"י שאין מידת הדין מדקדקת עליו, אלא מניחתו והולכת. אך לכאורה אינו מובן מה שייך שהקב"ה ידון לכף זכות, שאמנם האדם חייב לדון חברו בספק לכף זכות, אך אצל הקב"ה מי איכא ספיקא קמי שמיא. (שיחות מוסר לגר"ח שמואלביץ זצ"ל, מאמר כ"ח תשל"ג).