שער התורה פרק ג – יד אדר

 

גם התורה מגינה על האדם להינצל מעונשו של גיהינום אף על פי שחטא, וקל וחומר מאלישע אחר. שאמרו (בחגיגה טו ע"ב): "כי נח נפשיה דאחר, אמרי, לא מידן לדיניה, ולא לעלמא דאתי ליתי. לא מידן לדיניה, משום דעסק באורייתא, ולא לעלמא דאתי ליתי, משום דחטא. ואיתא באגדת משלי: אין לך צדקה שמצלת מדינה של גיהינום אלא תורה בלבד. אבות עולם משיבין הואיל ונתפסתם במצודת יום הדין, אין לכם אלא לישב ולעסוק בדברי תורה שהיא מכפרת עוון. גם אמרו (בחגיגה כז, ע"א): תלמידי חכמים אין אור של גיהינום שולטת בהם, קל וחומר מסלמנדרא שהיא תולדת אש (כשמבערין אש שבע שנים במקום אחד, נבראת מתוכו דמות עכבר ונקרא סלמנדרא) הסך מדמה, אין האש שולטת בו, תלמידי חכמים, שכל גופן אש כמו שנאמר (ירמיה כג, כט): "הלוא כה דברי כאש נאום ה’", על אחת כמה וכמה.

 

 

 

 

 

לשון הוא עיקר התורה כמו שאמר הכתוב: "מוות וחיים ביד לשון" ובעוונותינו הרבים כמה חוטא בלשון ואינו מרגיש. והכל בא שעושים ועד וקובעים עצמם למושב ליצים, והרווח הוא גדול שבשעה אחת ידברו לשון הרע, שקר, גנות חבריהם, ליצנות, חנופה, וכל אחד מהם אינו מקבל פני שכינה.

 

הביטו וראו שכל תכלית ביאת (האדם ל) העולם הזה הוא לזכות בתורה ובמצוות לאור באור החיים וליהנות מזיו השכינה, והם עושים קביעות להתרחק ושלא לקבל פני שכינה, אוי לאותה בושה וכלימה. ("אהבת דוד", לחיד"א, דרוש ט"ו לשבת הגדול).