שער התורה פרק ג – יז אדר

ולא לחינם נמשלה התורה ללחם, ככתוב (משלי ט, ה): "לכו לחמו בלחמי", לומר לך: כשם שלחם הוא סועד הלב כמו שכתוב (תהלים קד, טו): "ולחם לבב אנוש יסעד", ואם לא יאכל לחם יום או יומיים, נחלש ליבו, וכל שכן אם לא יאכל לחם שבוע נחלש ליבו מאוד, וקשה לו להשיג הכוחות שאיבד על ידי זה, כן ממש לימוד התורה הוא סועד את נפש הקדושה שיש באיש הישראלי. ואם לא ילמד איזה ימים, וכל שכן שבוע שלם, נחלשת עד מאוד, על כן צריך להיזהר עד מאוד שלא לבטל את הקביעות אפילו יום אחד. ולבד שזה הוא היזק ליום השני ושלישי שאחר זה, כי קרוב הדבר שגם בהם לא ילמד, כמו שאמרו חז"ל (ירושלמי סוף מסכת ברכות) במליצת התורה שאומרת: אם תעזבני יום יומיים אעזבך, וקשה לו מאוד אחר כך להתגבר על יצרו מחדש ולקבוע עיתים לתורה. אלא אפילו אותם הימים שהוא לומד, אם הקביעות אינה בתמידות, אין רוח הקדושה שורה כל כך על הלימוד ההוא^*), מה שאין כן אם הקביעות שלו היא בתמידות, קדושה גדולה ונוראה שורה על כל לימוד ולימוד. על כן אם מחמת דוחק גדול מוכרח לבטל באיזה יום הקביעות שלו, יהיה עליו ממש כמו חוב, וימהר לפרוע במעת לעת זה, כמו שכתוב בערובין (דף סה, ע"ב) על רב אחא בר יעקב דהווה יזיף ביממא ופרע בליליא, וכפירוש רש"י שם.

 

^*) מלבד שהוא דבר פשוט מצד עצמו, ונמצא כעין זה לעניין כמה דברים בספרים הקדושים, יונח לנו בזה גם כן מה דאמרינן בשבת (דף יא, ע"ב): אמר רבי יוחנן לא שנו אלא כגון רשב"י וחבריו שתורתן אומנותן, אבל כגון אנו, מפסיקין בין לקריאת שמע בין לתפילה. שכלאורה יפלא, אם באמת התורה מצד עצמה גדולה מתפילה, וכי מפני שאנו עושין בדבר אחד שלא כהוגן נעשה גם עתה שלא כהוגן? אבל לפי דברינו ניחא, שהואיל שאין תורתנו תמידית ואין חביבה אצלנו כל כך, והראיה שאנו מבטלין אותה לאומנותנו, אין כוח קדושתה גדולה כל כך שיתבטל על ידה מצוות תפילה.

 

 

 

 

 

ומזה נוכל ללמוד שכל שכן שיש להיזהר מאוד שלא לקבוע לו מקום בבית הכנסת ובבית המדרש אצל בעלי הלשון, כי מלבד שירגילו אותו במידתם הרעה להיות גם הוא ממביאי הדיבה על בני אדם, עוד יבטל כמה פעמים על ידם מענית "אמן יהא שמה רבא" ו"ברכו" ומלשמוע קריאת התורה וחזרת הש"ץ, ועוד כמה עוונות עצומים. (ה"חפץ חיים" זצ"ל, כלל ט ס"ד).