שער התורה פרק ג – יט אדר

 

מכל מה שכתבנו בגודל שכר העוסק בתורה בעולם הזה ובעולם הבא, נוכל ממילא להבין את גודל העונש של הפורש עצמו מן התורה. וכתוב בספרי (*הראשונים מביאים זה בשם ספרי אך אין לנו ספרי כזה, אך עיין ירושלמי פאה פרק א ה"א), כשם ששכר תלמוד תורה גדול מכל המצוות, כך עונש ביטולה גדול מכל העוונות.

 

וכתוב באבות (ו, ב): "אמר ר’ יהושע בן לוי: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה וכו’. וכתוב בזוהר חדש, שיום הדין שיהיה לעתיד, כמו שכתוב (מלאכי ג, יט): "כי הנה היום בא בוער כתנור" וגו’, זה היום שעתיד משה רבינו ע"ה, לתבוע עלבונה של תורה, וככתוב במשנה: אוי להם לבריות וכו’. כי באמת עלבון הוא לתורה, אשר שורש קדושתה הוא למעלה מהעולמות כולם, כידוע, כשבני אדם קרוצי חומר, אשר בעפר יסודם, פורשים ממנה.

 

 

 

 

 

וכל שכן לפי מה שמצוי בעוונותינו הרבים בשבת קודש אחר סעודה שלישית, שיש כמה כיתות אנשים: הלומדי תורה מסתמא משיחין בדברי אלוקים חיים, ושארי אנשים מסתמא משיחין בעניין הבלי העולם ובודאי מתגנדר לשונם דברי לשון הרע והוללות וליצנות, אם כן מי שפורש מבעלי התורה והולך ומטה אוזנו לחברה הרעה הזאת כדי לשמוע מהם סיפורי ההבלים, עובר על מצוות עשה זו, לבד מה שעובר על "לא תהיה אחרי רבים לרעות" (שמות כג, ב). (פתיחת הספר "חפץ חיים", עשין אות ו’).