שער התורה פרק ד – כ אדר

 

וכתב בספר מעלות התורה, שישים האדם אל ליבו, אילו היו מזכין לאיש שפל אנשים לעבוד עבודת מלך גדול ונורא, באותה העבודה עצמה שכל גדולי המלכות עושין אותה, בודאי היה אותו האיש שמח שמחה עצומה עד אין תכלית, אף על פי שאין מקבל שום שכר על עבודתו, וכל שכן שלא היה מונע את עצמו מלשרת לפני המלך. על אחת כמה וכמה איך צריך לשמוח האדם, שהוא זוכה ללמוד את התורה הקדושה, שכל מלאכי מעלה משתעשעים בה תמיד, וגם כל הצדיקים שבגן עדן עוסקים בה, ואף כי לא למנוע עצמו ממנה. ואמרו רז"ל: "כשאדם עוסק בתורה, מקיפין אותו מלאכין הנבראים מהבל פיו כמלוא עין, והוא בתוכו".

 

ממילא מובן עונש האדם העוזב את התורה. עליו נאמר (ישעיה א, כח): "ועוזבי ה’ יכלו". אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה. מה יעשה ליום פקודה? היש קץ לעונשו? כפי גודל השכר, כן גודל העונש להפורש ממנה.

 

 

 

 

 

ואפילו אם אין לו אל מי להתחבר, מצוה רבה לחסום פיו ולשבת יחידי ולא ללכת אל כיתות רעות האלו, כמו שאמרו רז"ל (ראה אבן שלמה פ"ז, א): "כל רגע ורגע שאדם חוסם פיו זוכה בשבילו לאור הגנוז שאין כל מלאך ובריה יכול לשער". (פתיחת הספר "חפץ חיים", עשין אות ו’).