שער התורה פרק ד – כד אדר
שמירת הלשון - שער התורה – פרק ד - ובפרט שמקלקל בדבר זה לעצמו, כמו שאמרו חז"ל (יומא לח, ע"ב): כל השוכח דבר אחד מתלמודו גורם גלות לבניו, שנאמר (הושע ד, ו): "ותשכח תורת אלוקיך"...
כד אדר
שמירת הלשון
שער התורה – פרק ד
ובפרט שמקלקל בדבר זה לעצמו, כמו שאמרו חז"ל (יומא לח, ע"ב): כל השוכח דבר אחד מתלמודו גורם גלות לבניו, שנאמר (הושע ד, ו): "ותשכח תורת אלוקיך, אשכח בניך גם אני".
גם בניו של אדם מתים כשהם קטנים עבור זה העוון, כמו שאמרו חז"ל (שבת לב, ע"ב): גם נידון בגיהינום עבור זה החטא, כמו שאמרו חז"ל (ב"ב עט, ע"א): כל הפורש עצמו מדברי תורה, נופל בגיהינום, שנאמר (משלי כא, טז): "אדם תועה מדרך השכל, בקהל רפאים ינוח", ואין רפאים אלא גיהינום וכו’.
ובזוהר הקדוש פרשת ויקרא נאמר: "אמר רבי שמעון: זכאין אינון מארי דנשמתא, מרי דאורייתא, בני פולחנא דמלכא קדישא, וי לאינון חיביא דלא זכן לאתידבקא במאריהון ולא זכן באורייתא, דכל מאן דלא זכי באורייתא, לא זכי לא ברוח ולא בנשמה, ואיתדבקותא דלהון בההוא סיטרא דזינין בישין, והאי לית ליה חולקא במלכא קדישא, לית ליה חולקא בקודשא, וי ליה כד יפוק מהאי עלמא, דהא אישתמודע הוא לגבי אינון זינין בישין, מארי חציפותא, תקיפא ככלבא, שלוחי דנורא דגיהינום, דלא מרחמי עלייהו. תא חזי וכו’". וגם הוא נזוף לפני המקום, כדאיתא באבות (ו, ב) שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף.
פירוש הזוהר הקדוש: אמר רבי שמעון: אשריהם בעלי הנשמה, בעלי התורה, בני עבודת המלך הקדוש. אוי לאותם החוטאים, שאינם זוכים להידבק בריבונם ואינם זוכים בתורה, שכל מי שאינו זוכה בתורה אינו זוכה לא ברוח ולא בנשמה, וההדבקות שלהם בצד ההוא של המינים הרעים, זה אין לו חלק במלך הקדוש, אין לו חלק בקדושה, אוי לו כשיצא מהעולם הזה, שהרי נתגלה לאותם המינים הרעים בעלי חוצפה, עזים ככלב, שלוחי אש הגיהינום, שאינם מרחמים עליו. בוא וראה וכו’.
***
מתוך "סם החיים" השלם
פרק ל"ד – בו יבואר חובת ההרחקה ממחלוקת, אשר היא עוון גדול בעצמה ומסבבת אף עוונות גדולים ועצומים אחרים
ב – יזהר שלא יכנס בשום מחלוקת
ולאשר שעל הרוב תלוי כל עניין המחלוקת בלשון, והמוות והחיים ביד הלשון, לפיכך חייבים להיזהר בה מאוד מאוד, שלא יכנס בשום מחלוקת, לבל יאבד נפשו בשחת.
עיקר האזהרה, לבל יתחיל כלל במחלוקת
וכל עיקר האזהרות הוא על ההתחלה, כי בתחילה קל הוא הדבר לבטלה, אבל אם לא סתרה תיכף מתחילה הרי בכל עת הולך וגדל ומתחזק, על כן כל בן דעת יבטלנו תיכף בתחילתו קודם שנתחזק, ואמרו בזה האי תיגרא דמי לבידקא דמיא כיון דרווח רווח, ואמרו אין העולם מתקיים אלא בזכות מי שבולם עצמו בשעת מריבה, שנאמר "תולה ארץ על בלימה" (יד הקטנה, הלכות דעות, פ"י אות מ"ב).
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור