שער התורה פרק ד – כה אדר

 

ובזוהר הקדוש פרשת מצורע נאמר: "כמה אית לון לבני נשא לאיסתמרא אורחיהו ולדחלא מקמיה דקודשא-בריך-הוא וכו’, דכל מאן דלא לעי באורייתא ולא אישתדל ביה, נזיפא איהו מקודשא-בריך-הוא, רחיק הוא מיניה דלא שריא שכינתא עימה, ואינון נטורין דאזלין עימה איסתלקו מיניה, ולא עוד דאכרזין קמיה: איסתלקו מסחרניה דפלניא, דלא חס ליקרא דמלכא, וי ליה, דהא שבקוהו עילאין ותתאין, ולית ליה חולקא באורחא דחיי. וכד איהו אישתדל באורייתא ובפולחנא דמרה, כמה נטורין זמינין לקבליה לנטרא ליה, ושכינתא שריא עליה, וכולא מכרזא עליה ואמרי: הבו יקר לדיוקנא דמלכא, הבו יקר לבריה דמלכא, איתנטיר הוא בעמלא דין ובעלמא דאתי".

 

פירוש הזוהר הקדוש: כמה יש להם, לבני אדם, לשמור דרכם ולירא מלפני הקב"ה וכו’, שכל מי שאינו עמל בתורה ולא יעסוק בה, נזוף הוא מהקב"ה, רחוק הוא ממנו, ואין השכינה שורה עליה, ואותם השומרים ההולכים עמו, מסתלקים ממנו, ולא עוד, אלא שמכריזים לפניו ואומרים: הסתלקו מסביב פלוני, אינו חס על כבוד המלך, אוי לו, שהרי עזבוהו העליונים והתחתונים, ואין לו חלק בדרך החיים. וכאשר הוא עוסק בתורה ובעבודת אדוניו, כמה שומרים מוזמנים לנגדו לשמרו, והשכינה שורה עליו, והכל מכריזים לפניו ואומרים: תנו כבוד לתואר המלך, תנו כבוד לבן המלך, נשמר הוא בעולם הזה ובעולם הבא, אשרי חלקו.

 

וגם עבור עוון זה מצוי להיות שרפות בעולם, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין צב, ע"א): כל בית שאין דברי תורה נשמעים בו בלילה, אש אוכלתו שנאמר וגו’. וידוע שכל ישראל ערבים זה בזה (שבועות לט, ע"א).

 

 

 

 

 

שנו רבותינו: ארבעה נקראו רשעים, הפושט יד על חברו להכותו אף על פי שלא היכהו נאמר וגו’, והלווה ואינו משלם וגו’, ומי שיש בו עזות פנים ואינו מתבייש לפני מי שהוא גדול ממנו, שנאמר וגו’, ומי שהוא בעל מחלוקת, שנאמר (שם כו): "סורו נא מעל אוהלי האנשים הרשעים האלה", עד כאן לשון המדרש. (מדרש רבה קורח).