שער התורה פרק ח – כה ניסן

 

ואעתיק מה שאמרתי על פסוק בשיר השירים, ונבוא אחר כך לעניינו והוא: הכתוב אומר (שיר השירים א, ז): "הגידה לי שאהבה נפשי, איכה תרעה, איכה תרביץ בצהרים" וגו’. ופירש רש"י, אומרת כנסת ישראל לפני הקב"ה כאישה לבעלה: הגידה לי שאהבה נפשי, איכה תרעה צאנך, ואיכה תרביצם בצהרים, בגלות עובדי כוכבים, שהיא עת צרה להם כצהרים, שהיא עת צרה לצאן? והשיב הקב"ה (שיר השירים א, ח): "אם לא תדעי לך, היפה בנשים, צאי לך בעקבי הצאן" וגו’, ופירש רש"י הדוגמה: אם לא תדעי לך כנסייתי ועדתי, היפה בנשים, בשאר אומות, איכה תרעה ותינצלי מיד המציקים לך, להיות ביניהם ולא יאבדו בנייך? התבונני בדרכי אבותיך הראשונים שקיבלו תורתי ושמרו משמרתי ומצוותי, ולכי בדרכיהם. ואף בשכר זאת תרעי את גדיותייך אצל שרי האומות.

 

וכן אמר ירמיהו (לא, כ): "הציבי לך ציונים, וגו’ שיתי ליבך למסילה וגו’". והנה לכאורה מה השיב הקב"ה, וכי הכנסת ישראל לא ידעה שמצוה לילך בדרך אבותינו? אבל באמת הוא עניין עמוק, שהכנסת ישראל שאלה עצה איך לעשות על העת הזה, שאנו מחוסרים השפעה, וגם מוכפלים בצרות מרובות, ועל ידי זה היצר הרע מסית אותנו לסלק מעלינו עול התורה, אולי ינקל על ידי זה מעלינו עול גלות עובדי כוכבים.

 

לזה בא הכתוב בלשון, תרעה, שהוא מורה על השפעה, ואיכה תרביץ, כפירוש רש"י. השיב הקב"ה: אם לא תדעי לך, היפה בנשים, צאי לך בעקבי הצאן, היינו שנתבונן בדרכי אבותינו, והוא: כי ידוע הוא מה שאנו, בני ישראל, מורגלים כמעט בכל תפילה, שיזכור לנו הקב"ה זכות אבות, היינו אם נלך מעט בדרכיהם. ואף שאין אנו יכולים להשיג אפילו מעט מן המעט מדרכיהם הקדושים, ואף כי לילך בדרכיהם, כמו שאמר עליו הכתוב (יהושע יד, טו): "האדם הגדול בענקים". ואמרו חז"ל (בראשית רבה פרשה יד, ו): זה אברהם, ושאר האבות מסתמא גם כן כעניין זה. מכל מקום, אם נראה לתפוס כפי מה שישיג שכלנו מדרכיהם הקדושים, ולאחוז מעט מהנהגתם בקודש, יועיל לזו זכותם הרוממה להביאנו לכל טוב. מה שאין כן אם ניתן, חס ושלום, כתף סוררת, ולא נרצה ללכת כלל בדרכיהם, בודאי לא להועיל ולא לכבוד יהיה לנו מה שנזכיר זכותם.

 

 

 

 

אין שום עצה, כי אם שילמד הלכות שמירת הלשון מתוך ספרי ההלכה, כמו שלומד שאר הלכות: הלכות גניבה, הלכות גזלה, הלכות אונאה, הלכות טריפה וכו’, שהרי הוא מעבירות שבין אדם לחברו וכולל בין אדם למקום. וכל זמן שאינו לומד רק מספרי מוסר בעלמא, מדמה בנפשו שהוא רק עניין מוסרי בעלמא, ובאמת הלא הִרבה הקב"ה לצוות ולהזהיר על זה יותר מעל שאר ענייני התורה. (ה"חפץ חיים" זצ"ל, פתיחה ל"כבוד שמים").