שער התורה פרק ח – כו ניסן

 

ואקדים פרט אחד, והוא איננו אף מעט מן המעט מדרכיהם הקדושים, והוא, שלכאורה קשיא, על מה נשאו הקב"ה כל כך לאברהם על עניין העקדה, והלוא אף בימינו אם היה הקב"ה מצוה למי שישחט בנו לעולה, לא היה נמנע מזה? אבל האמת כמו שכתב הרמב"ם, שהניסיון היה מה שנתרצה באהבה גמורה לזה, והאות, שהשכים בבוקר בשביל זה, ובקע בעצמו את העצים, וגם המתין שלושה ימים עד שנראה לו המקום, וכמה ענייני ניסיונות שהיה לו בעניין זה, ככתוב במדרש, שהשטן נדמה אז עצמו לנהר, והיה אברהם צריך לעבור דרך בו לעקדה, והלך עד צווארו במים, וצעק: הושיעה ה’, כי באו מים עד נפש, ונתבטל. וכל זה מורה שהיתה אהבתו שלמה לה’, ובכל ליבו נתרצה לזה.

 

ועתה נתבונן בעצמנו. ומה אם היה מוכרח אברהם לתת את בנו לעבודת הצבא לאיזה מלך, והיו לו כמה עצות לזה שינקל עבדותו, כגון: למנוע אותו מלימוד התורה על איזה שנים, וללמדו איזה ענייני לימודיות, אשר בזה יקל עבודתו אחר כך, ואחר כך היה נראה לו הקב"ה ואמר לו: עשה כהנהגתך הישנה ללמדו תורה ומצוות, ואחר כך אעשה בו כרצוני. האם לא היה אברהם מתרצה לזה באהבה שלמה ממה שהיה מתרצה באהבה על דבר העקדה, וכל שכן לזה שבודאי לא היה צריך אפילו ציווי ה’ יתברך לזה? ועתה, איך לא נבוש בעצמנו, לפי מה שידוע, שגם אנו ברוך ה’ מאמינים בה’ ובתורתו, ואנו זוכרים תמיד זכות עקדת יצחק בן אברהם, וכשבא לידינו אותו עניין תיכף הופקר אצלנו התורה והמצוות אך להצילו מן עבודת הצבא, והיצר הרע מסית אותנו, שבזה נרחם על בנינו. אבל באמת לא רחמנות היא, כי אם אכזריות היא על נפש הבן, וכנזכר לעיל בשם הספרי, ועל כל דורותיו הבאים אחריו.

 

ועל פי רוב יזיק דבר זה גם לגוף הבן, כי יהיה מורגל מנערותו למלאות תאוות ליבו, וכאשר לא ימצא לו די סיפוקו, יעמוד וילסטם את הבריות בכל מה שיוכל בגנבה וגזלה וחמס, ויהיה ידו בכל ויד כל בו.

 

 

 

 

 

כאשר מתעוררת שאלה של טיפת דם בביצה, אין האדם פוסק לעצמו השאלה, אלא הולך לשאול אצל מורה הוראה. אולם, אם מותר לדבר שקרים או לשון הרע, בזה לא שואלים! דווקא בכאלו עושה עצמו כפוסק להתיר איסורים. (יראה ודעת לג"ר יהודה סגל זצ"ל, ראש ישיבת מנצ’סטר).