שער התורה פרק ט – א אייר

 

ונבאר דברינו היטב בעזרת השם יתברך, לעניין טענת היצר שלא ימשך הדבר יותר מיום או יומיים, ישיב לו: לו יהי כדבריך, וכי בשביל זה צריך להתרפות מזה, הלוא ידוע הוא כי כאשר ילך יהיה מי שיהיה, אפילו עשיר גדול, וכל שכן עני, על שפת הים, ויראה שפלט הים אבנים טובות ומרגליות, האם יתיר לנפשו מלהתרפות מללקטן מסיבת דבר שלא יומשך זמן לקיטתן רק על איזה שעות ולכל היותר יום אחד, שזה אין שייך רק בדבר פחות ונבזה, לא כן באבנים טובות ומרגליות היקרים מאוד בשווין, אשר כל רגע ורגע אשר ילקטם ויתפשם תחת ידו, שווה יותר ממאה ימים אשר ילקט דברים פחותים.

 

כן הדבר ממש בעניינינו. שהלוא ידוע מה שהביא הגרא"א בשם המדרש, של כל רגע ורגע שאדם חוסם פיו, זוכה לאור הגנוז שאין כל מלאך ובריה יכול לשער. ראה שלא נזכר במדרש חודש או שבוע או יום או שעה, רק רגע. וזהו בעצם כוונת הכתוב (משלי ב, ד): "אם תבקשנה ככסף וגו’", שצריך האדם להתנהג בבקשת התכלית הנצחי כמו שהוא מתנהג בבקשת הכסף וחיפוש המטמוניות. וזהו מה שאמר התנא: "לא תרחיק עצמך ממידה שאין לה קצבה", כלומר, שיחשבנה האדם בנפשו לזכות ולמציאה כל מה שימצא ממנה.

 

 

 

האדם אשר לא יביט למוצא שפתיו והם כהפקר אצלו, כל הגדרים החזקים שהיה לו מתחילה על הנהגתו כולם יהיו נהרסים. ועל כן צריך האיש הנלבב, כשרוצה לתקן מעשיו, תחילת הכל לעשות גדר לכרמו, דהיינו לשמור פיו ולשונו בשמירה יתירה, שלא יוסיף לדאבה עוד. (שמירת הלשון ח"ב, פ"א).