שער התורה פרק ט – כח ניסן

 

ועתה נדבר אודות יעקב אבינו ע"ה, שהנה ידוע, בעת שהלך מבית אביו לחרן, היה בן שישים ושלוש, כפירוש רש"י, ובן שבעים ושבע היה כשבא לבית לבן, ואיה היה ארבע עשרה שנים שבינתיים? אמרו חז"ל  (מגילה יז, א) שהיה אצל שם ועבר, ולמד שם בבית מדרשם.

 

והנה לכאורה קשיא על יעקב אבינו ע"ה. וכי זו העת והעונה לתלמוד תורה? והלוא בן שישים ושלוש שנים היה, ולא היה לו עדיין שום זרע, ובפרט שאומה הישראלית הקדושה, שצריך לצאת על פני האדמה, רק הוא מוכשר לזה, ולא איש אחר. וכל זה ידוע היה ליעקב אבינו, כמו שפירש רש"י על הפסוק (בראשית כט, כא): "כי מלאו ימי, ואימתי אעמיד שנים עשר שבטים?" עיין שם. והנה אם כן, בודאי מצוה גדולה, שילך תיכף אל בית לבן, כמו שאמר לו יצחק, ולישא אישה, ולא להתעכב ולהפריש עצמו לתלמוד תורה ארבע עשרה שנה.

 

ולתרץ כל זה נראה בפשיטות, שהנה יעקב אבינו ידע בלבן, כי בודאי לא יתרצה לתת לו בתו, בלתי שיקבל עבור זה מתנה גדולה, וכמו שכתוב  (שם לא, טו): "כי נכריות נחשבו לו" וגו’, וידוע, שיעקב אבינו נעשה עני בדרך על ידי אליפז (רש"י שם כט, יא), אם כן בודאי יהיה מוכרח לעבוד אצלו עבודת עבד ולישא מבנותיו, כמו שציוה לו יצחק, וכמו שהיה לבסוף. והיה ירא יעקב אבינו לרדת אצלו ולהתעכב שמה, כי ידע את לבן כי רמאי הוא, וגם ירצה להאבידו מן העולם, וכמו שהעיד עליו הכתוב לבסוף, שרדף אחריו ורצה להרגו, לולא שאלוקי אברהם היה בעזרו והצילו, וגם ביתו מלא טומאת תרפים, ואין בכוחו לעמוד נגד טומאה רבה כזו, בלתי זכות קדושת התורה, ובבית לבן לא יהיה באפשרותו להיות דבוק בתורה.

 

ועל כן הקדים עצמו ונס אצל שם ועבר ארבע עשרה שנים, ולמד שם בהתמדה רבה, כי כל הארבע עשרה שנה לא שכב לישון פעם אחת שנת קבע, כמו שהעיד עליו הכתוב (שם כח, יא): "וישכב במקום ההוא", וכפירוש רש"י שם. ובלימוד כזה, אף כי יתעכב אחר כך בבית לבן איזה שנים, לא יזיק לו מאומה.

 

[ובדברינו יהיה נכון מאוד החשבון ארבע עשרה שנה, כי אחר שהם תמורת השנים שהוא מוכרח להיות אחר כך בבית לבן, וידע שבבית לבן לא יהיה על כל פנים ארבע עשרה שנה, כמו שידוע, שאי אפשר היה לו לשוב לביתו כל זמן שלא נולד יוסף, כי הוא כלהבה ובית עשו לקש, וכמו שכתוב (שם ל, כה): "ויהיה כאשר ילדה רחל את יוסף, ויאמר שלחני ואלכה" וגו’, ופירוש רש"י, וידוע שיוסף נולד בזמן שנת ארבעה עשרה, וכמו שכתוב (שם לא, מא): "עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך" וגו’. לכך למד מתחילה ארבע עשרה שנה בתכיפות, כדי שזכות אלו הארבע עשרה שנה יעמדו לו בבית לבן, וכנזכר לעיל].

 

 

 

 

אלא שהצרה היא שעבר ושנה נעשה לו כהיתר. וזהו האסון הגדול ביותר, כי רבינו יונה פוסק שהעובר עבירה בתמידות באופן שנעשית לו כהיתר נחשב מומר לכל התורה רח"ל. אילו אכל פעם אחת ביום כיפור מפני שיצרו תקפו, עדיין נחשב יהודי כשר, ויש אומרים שאפילו בעבודה זרה ובחילול שבת בפרהסיא בכל זאת אם נכשל רק פעם אחת, עדיין אין לו דין מומר.

 

ולעומת זאת אם עובר עבירה בקביעות, נחשב למומר לדבר זה שדינו כמומר לכל התורה כולה רח"ל. וזהו כל הכוח של הסיטרא-אחרא! זהו החיות של הקליפות רח"ל. (מדברי האדמו"ר מקלויזנבורג צנאז זצ"ל, בשיעור חומש ברש"י, תולדות תש"ל).