שער התורה פרק י – ו אייר

וזה לשון הזוהר הקדוש בפרשת תרומה על הפסוק (תהלים קיט, קכ"ו): "עת לעשות לה’" – בכל זמנא דאורייתא מתקיימא בעלמא, ובני נשא משתדלין ביה, קודשא-בריך-הוא חדי בעובדי ידוי, וחדי בעלמין כולהו, ושמיא וארעא קיימין בקיומיהו. ולא עוד, אלא דקודשא-בריך-הוא כנש כל פמליא דיליה ואמר לון: חמו עמא קדישא דאית לי בארעא, דאורייתא מתעטרא בגינהון. חמו עובדי ידי, דאתון אמרתון (תהלים ח, ה): "מה אנוש כי תזכרנו". ואינון כד חמו חדווה דמאריהון בעמיה, מיד פתחי ואמרי (דברי הימים ב פרק יז, כא): "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". ובשעתא דישראל מתבטל מאורייתא, כביכול תשש חיליה, וכדין עת לעשות לה’, אינון בני עמלא דקודשא-בריך-הוא יתתקף בהו צדיקיא ומשיריין ואוכלוסין דיליה. מאי טעמא? בגין דהפרו תורתך, ולא משתדלי ביה בני עלמא כדקא יאות". עד כאן לשונו.

 

פירוש הזוהר הקדוש: בכל זמן שהתורה מתקיימת בעולם, ובני אדם עוסקים בה, הקב"ה שמח במעשי ידיו ושמח בעולמות כולם, והשמים והארץ עומדים בקיומם. ולא עוד, אלא שהקב"ה מקהיל כל הפמליא שלו ואומר להם: ראו עם קדוש, שיש לי בארץ, שהתורה מתעטרת בגללם. ראו מעשה ידי, שאתם אמרתם: "מה אנוש כי תזכרנו", וכאשר רואים שמחת ריבונם בעמו, מיד פותחים ואומרים: "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". ובזמן שישראל מתבטלים מהתורה, כיבכול תש כוחו. ואז, עת לעשות לה’, אלו בני העולם הצדיקים שנשארו, יש להם לאזור מתניים ולעשות מעשים טובים, כדי שהקב"ה יתחזק [לשמוח] עם הצדיקים ועם המחנות והחילות שלו. מה הטעם? מפני שהפרו תורתך, ואין עוסקים בה בני העולם כמו שראוי. עד כאן לשונו.

 

 

 

 

 

מי שעובד על מידותיו בקביעות כדי להטביע בקרבו מידות טובות, הרי שאחר זמן, המידה נקבעת אצלו עד כדי כך שהוא מוכן ומזומן לכל מצב וניסיון, שיזדמן לו בכל עת.

 

וזהו הטעם של לימוד שתי הלכות בספר "חפץ חיים" ועמוד אחד בספר "שמירת הלשון" בכל יום, כי על ידי קביעות הלימוד נעשים שני דברים: א. האיסור של לשון הרע יהיה חמור בעיניו. ב. הוא מכין את עצמו על ידי הלימוד להיות מזומן לכל מצב שיזדמן לו. למשל, אם הוא מרגיש שאנשים ח"ו מדברים לשון הרע, מיד יסתום אוזניו ולא ישמע, שזהו הדבר הראשון שיעלה על דעתו ויתעורר אצלו בעת הניסיון, מכיוון שהוא מורגל ללמוד ההלכות, נקבע הדבר בשכלו ויזהר מזה אפילו כאשר מזדמן לו בפתאומיות.

 

ואמנם אם היה אדם מכיר חומר האיסור של לשון הרע, בודאי היה לומד ההלכות, שהרי הוא ממש בסכנה! וכן הוא הדבר באיסור של הלבנת פנים, שאם היינו יודעים בחומר האיסור של לשון הרע, בודאי היינו משתדלים לעשות איזו שמירה לרחק את עצמנו מזה. (יראה ודעת לג"ר רבי יהודה סגל זצ"ל, ראש ישיבת מנצ’סטר).