שער התורה פרק י – כז אייר

 

ועל כן מפני גדולת המצוה הזאת, נהגו בכל תפוצות ישראל לעשות, חברה גמילות חסדים, להלוות לאדם בעת צרכו, ובאמת מה יפה כוח חברה קדושה הזו, שהיא יפה מסתם מצוות גמילות חסדים שהאדם עושה לעצמו, מחמת כמה טעמים: א. כי אינו דומה מרובים העושים את המצוה למועטים העושים את המצוה, כמו שאמרו חז"ל (סיפרא בחוקותי פרק ב, ד): ואף שמחמת שהם מרובים, לא בא מעותיו בסך כל הלואה כי אם מעט, אף על פי כן נראה פשוט, שהקב"ה יחשוב לכל אחד כאילו הוא לבדו היה הגומל חסד, כיון שבלאו מיעוט המעות שלו היה העני יכול להשיג המבוקש שלו [וכעין מה דאמרינן בשבת (ג, ע"א) העושה את כולה ולא העושה את מקצתה, ואף על פי כן, אם זה אין יכול לבדו לישא את המשא וזה אין יכול, פסק המשנה (שם צב, ע"ב): דחייב, והטעם, דזה לא נקרא מקצת המלאכה, כיון שבלאו דידיה לא היה נשלם המלאכה, מתחשיב כאילו לבדו עשה כל המלאכה].

 

***

 

 

 

מכריז רבי אלכסנדרי מאן בעי חיי מאן בעי חיי (עבודה זרה יט).

 

אפשר שרמז בכפל שהם חיי העולם הזה וחיי העולם הבא. ואמר נצור לשונך וכו’ ורמוז בפסוק "מי האיש החפץ חיים" בעולם הזה "אוהב ימים לראות טוב" בעולם הבא, ואמר "נצור לשונך" וכו’, וכן אמרו במדרש מי שרוצה לקנות בזול העולם הבא – "נצור לשונך מרע".

 

וסופי תיבות "נצו’ר לשונ’ך מר’ע ושפתי’ך" גימטריא ש"י, שבזה זוכה לש"י עולמות, שלנצור לשונו הוא פתח ועיקר גדול לזכות לעולם הבא שאחר כך יקיים סור מרע ועשה טוב. (החיד"א במראית העין מסכת עבודה זרה יט).

 

 

והעיקר לזכות לעולם הבא בשמירת פיו, וזהו יותר מכל התורה והמעשים כי הפה קודש קודשים, ועד יום מותו צריך האדם להתייסר, ולא בתעניתים וסיגופים ורק ברסן פיו ובתאוותיו, וזהו התשובה וזה כל פרי העולם הבא, וזה יותר מכל התעניתים וסיגופים בעולם…ובזה יכופר לו כל עוון, וניצול משאול תחתית. (איגרת הגר"א).