שתי מצלמות וחתונה אחת

קרב מחשבות, מכירים את זה? זה מה שקרה לי בשבוע שעבר כתוצאה מאירוע מסוים. בכיתי, התייאשתי והתרעמתי.

זה התחיל בשיחת טלפון שקיבלתי ממקום בו אני מרצה. "רוחמה, יש לנו תקציב מעיריית תל אביב. תכיני מהר את הטפסים ותארגני הכל כדי שלא יעבירו אותו למישהו אחר".

מה ששלי יהיה שלי, גם אם אזדרז מהר מאוד ואגיש בזמן בלי לחצים מיותרים – יישאר שלי. ומה שלא שלי – ממילא לא שייך לי. בכל אופן, הגשתי את הטפסים וחיכיתי להגשת הקבלה לתשלום. אבל הצלצול המיוחל לא קרה. מה כן? אחרי מספר ימים קיבלתי תשובה שהיה בלבול ואין אישור לסדרת ההרצאות. "אין תקציב", אמר הקול מעברו השני של הטלפון.

'הכל מאת השם', אמרתי לעצמי. אבל אשקר לכם אם אומר שעברתי על זה לסדר היום. בתוכי, בתוך הלב, הרגשתי עקצוצים מעצבנים.

עוד שיחה שכן ואחת של לא, ונראה ואולי…  מגוון תשובות שליליות בכל מיני נושאים שהפכו במהרה לשליליות אחת גדולה, כזו שכוללת מפחי נפש שגורמים לך להיכנס לתוך הקונכייה, לסגור אותה ולא לצאת משם.

ידעתי היטב מה קורה כאן.

זה ניסיון באמונה. כן, להאמין שהכל מאת השם, לדעת ולהרגיש שגם פרנסה וכסף הכל ממנו, 'ותקבלי בדיוק את מה שמגיע לך!' אמרתי (לעצמי כמובן) בצורה נחרצת. כשתשובת ה'לא' חוזרת על עצמו שוב ושוב, לא רק באלה שקשורים לפרנסה, גם מצב כזה נועד להביא את האדם לנקודת הכנעה וביטול, ענווה מתוקה. להוריד את האגו ולכופף מעט את הראש. זה חלק מהחיים.

אבל לדעת את זה בשכל זה דבר אחד. ולהרגיש את זה בלב זה עניין אחר לגמרי.

וידעתי. נו, אז מה אם ידעתי?

כי איך אומרים? המרחק הכי גדול בעולם הוא בין המוח ללב. אפשר לדעת הרבה דברים, אבל להרגיש אותם? להשיב אותם אל הלב? "וידעת היום והשבות אל לבבך". כאן זה כבר להפעיל את מערכת הרגשות. כולנו חכמים גדולים בלדעת. אבל להרגיש? בלב סירבתי לקבל את זה. לא רציתי להאמין בזה והחלטתי שאני קוראת תיגר!

מאמרים נוספים בנושא:

כמעט עיוורת

אל תהיו עיוורים לברכות

תספרו את הברכות

חגיגה עם דרמה

יום מלא צבעים

מי הכי מסכן?

הדשא של השכן טעים יותר

בצעדים קטנים אל האושר

וחיו בעושר בלי אושר

תגיד, אתה מאושר?

ושוב הידיעה ניסתה את מזלה. 'את הרי יודעת שזה ניסיון משמים. יש פה עניין שיוביל אותך לתכלית. יש לך כאן מסר נפלא, עוד צידה לדרך הארוכה בשביל החיים. זה חלק מהמציאות'. אבל הלב סירב ליישר קו עם הידיעה. לא התחשק לו להתכופף לתכתיבים מלמעלה…

דעתי הוצבה בקדמת הבמה. ואז, הלכתי איתה עד הסוף. מצחיק, נכון? נראה אתכם מנסים להתווכח עם בורא עולם בסוגיית ה'מה נכון וטוב לי'. אתן לכם טיפ מקסים: אל תשכחו שהוא בכבודו ובעצמו ברא אותנו, הנשמה שלנו היא חלק ממנו, והוא ורק הוא יודע מה הכי טוב בשבילנו. לתיקון שלנו ולכל מה שאנו עוברים בחיים.

וידעתי. נו, אז מה אם ידעתי?

הלב בשלו, מסרב בתוקף לקבל את העובדות בשטח, את הידיעה האמיתית. למה? כי הכל התחיל מזה שלא ביקשתי את האמונה בניסיון, אלא את מילוי הצרכים האישיים שלי. פתטי, נכון? זה, אגב, מסלול בטוח לירידה תלולה המדרון החלקלק של החיים. זה רק עניין של זמן עד שהבעיטה למטה תגיע. וזמן קצר מאוד. החיים פה לא זורמים לפי איך שמתאים לנו. יש מנהיג לבירה. הוא מחליט והוא קובע איך ייראו דברים, כל אחד בהתאם לתכלית שלו.

הסטירה הייתה כואבת ומצלצלת. סטירה של באסה, דיכאון וייאוש. טבעתי בתוך ביצת המרה השחורה שהוצפה עם דמעות הבכיינות והמסכנות, הכעס והמרירות על עצמי, על החיים ועל כל העולם. מידות מזעזעות להפליא שהצליחו להצמיח ענפים שונים ומשונים בדמות רכילות, קנאה, תחרות ועוד מן הזוועה הזוועה הזו…

הזדעזעתי מעצמי. איך יכול להיות? הרי שנים שאני עובדת עם עצמי על ההבנה הזו, שאני מודעת לדברים כאלה ולנזק שהם גורמים. אבל באותם רגעי חולשה בחרתי להיכנע למידות השליליות הללו. שקעתי בתוכן. 'לביצה הטובענית הזו תמיד תדעי איך נכנסים, אבל אף פעם לא תדעי מתי תצאי ממנה…' אמרה לי פעם אישה פשוטה וחכמה.

ואז הגיע הרגע להתחשבן. כלומר, לעשות חשבון נפש ולבדוק את העניין לעומק. אז שאלתי את עצמי איך הגעתי למצב בו אני בוחרת להתעלם מחצי הכוס המלאה, שמלאה עד בלי די בדברים מקסימים, מכל היופי והמתיקות שיש לי בחיים, ואפשרתי לערימת הרגשות השליליים להשתלט עלי? לתת לעצבות מדומה לצבוע לי את כל החיים בשחור, רע, חשוך ומכוער?

אומרים שהמרחק הכי גדול בעולם הוא בין המוח ללב, אבל כשהם מתחברים… זה סיפור אחר לגמרי!

מודעות, היא נתון חשוב מאוד לנפש בריאה. המבט לאחור, מבלי לדשדש יותר מדי בביצה, על אירועים מסוימים, מגלה לנו שמה שחווינו לא היה כזה נורא. מה כן? הפרשנות האישית שנתנו למצב, זה מה שמשפיע על הנפש.

ולמה הדבר דומה?

שני צלמים מתבקשים לצלם חתונה. הם מגיעים יחד, מצלמים את אותם חתן וכלה, הורים ומחותנים, אורחים… הכל. ובסוף? שני אלבומים שונים. כאילו מדובר בשתי חתונות. אחד שם את הדגש על התפאורה העשירה, עיצוב השולחנות, זרי הפרחים. כן, הוא נתן במה יפה לכוכבי החתונה והאורחים. והשני, לעומתו, שם דגש על הכוכבים האמיתיים – החתן והכלה, תפס בעדשת המצלמה שלו רגעים מיוחדים של צחוקים, שמחה, פרצופים מצחיקים שאנשים עשו ועוד.

אתם מבינים? זה אנחנו. האני מאמין של כל אחד מהצלמים האלה בא לידי ביטוי בתוצאה הסופית – האלבום. וככה זה גם באלבום החיים שלנו. יכול להיות שנחווה אירועים דומים, אבל נעניק פרשנות שונה לכל אחד מהם. או אפילו באירוע אחד יהיו שתי פרשנויות. איך? אחת של המוח. ואחת של הלב. אחת של הידיעה. ואחת של הרגש.

תחשבו טוב, יהיה טוב. וזאת לא קלישאה. זה באמת קורה. זה מעצים, זה מקדם ונותן חיות נפלאה לנשמה ולגוף.

וזהו, מכאן עברתי לשלב הבא. לשמוח על התובנה המקסימה הזו שבורא עולם נתן לי. העבר היה, הווה כאן ועכשיו, והעתיד? מי יודע? עוד אף אחד לא הצליח לגלות מה יקרה שם. בינתיים, תיהנו מהווה. תנשמו כל רגע ממנו מלוא הריאות כאילו זה הרגע היחידי שקיים, ותמצו אותו.

הצלחתם? עכשיו תחגגו בגדול!

* * *

רוחמה אפרתי – B.A בפסיכולוגיה ותקשורת. -Master NLP קליני רפואי בטיפול לפחדים וחרדות, כאב, בעיות נפשיות ופיזיות, טראומות ועוד. מרצה בכירה. לפרטים 054-2176644 ruchama_ef@netvision.net.il