שתינו הפסדנו

אני חושבת שאין אדם שלא מתמודד עם הרגש הקטלני והנורא הזה שנקרא קנאה. אני, למשל, עבדתי שנים עם עצמי כדי לעקור את הרגש המזעזע הזה שגרם לי תמיד להיות צרת עיניים על משרות של אחרים או נסיבות חיים שנראו לי טובות יותר משלי, ו'למה לי אין את מה שיש לה/לו?!?'

עד שיום אחד נפל לי האסימון. אחרי עבודה על מידה זו לעומק הבנתי שאני צריכה להיות שמחה בחלקי – במי שאני ובמה שהתברכתי בו. ובימים שזה מתפקשש לי, וזה קורה מדי פעם, אני מיד חוזרת ללימוד והעבודה על הקנאה, בודקת לעומק מה גרם לי לקנא, ועושה כל מה שנגיש לי על מנת לשנות את המצב. כי לקנא, זו כבר לא אופציה בשבילי. מה גם, שדברי חז"ל מחזקים אותי מאוד בעניין הזה באומרם, שהקנאה מוציאה את האדם מן העולם…

וזה ממש לא קורץ לי.

אבל גם, סוזן.

סוזן היא מטופלת שלי, מושא לקנאה במשפחתה המורחבת. היא הייתה הטריגר היעיל ביותר להבין איזה כאב טמון בקנאה.

הילדות של סוזן הייתה מאוד קשה. ההורים שלה הזניחו אותה רגשית ולפעמים היו גם משתמשים באלימות. לא רק כלפיה אל גם כלפי אחים שלה. המשפחה כל הזמן נאלצה לעבור ממקום למקום בגלל הקושי של אביה למצוא מקום עבודה עם הכנסה טובה. אמא שלה הייתה טיפוס נרקיסיסטי ודרשה שהילדים שלה יתנהגו אליה לפחות כמו אל מלכה. ההתנהלות הזו גרמה לילדים במשפחה לפתח הפרעות התנהגות לא פשוטות.

בגיל 20 סוזן אמרה די לחיים הקשים ולהשלכות של הילדות על חייה, והצטרפה לתוכנית שנים-עשר הצעדים וקיבלה עזרה. בסופו של דבר, היא סיימה את לימודיה בקולג' והיום היא אחות בבית חולים.

"יהודית" היא אמרה לי באחת השיחות שלנו, "את לא מתארת לעצמך איזו אישה שמחה ומאושרת אני". סוזן נשואה באושר ויש לה שני ילדים מתוקים. היא אוהבת את עצמה ואוהבת להיראות טוב, בניגוד לתקופה לפני הטיפול.

האחים שלה, שלא פנו לקבל עזרה כדי לתקן את הנזקים שנגרמו להם מהבית בו גדלו, קנאו בה. והקנאה באה לידי ביטוי בהקנטות ורכילות בלתי פוסקת עליה. 'למה הבית שלך נקי כל הזמן?' הם היו שואלים בלעג. הם גם צחקו תמיד על התזונה הבריאה שאימצה בביתה וקראו לה סנובית. להיות בחברתם נעשה דבר מאוד מעיק. מה גם, שהיא מאוד שנאה את הרכילויות הבלתי פוסקות.

הם האשימו אותה שהיא ביקורתית, מפנה אצבע מאשימה, שהמבטים שלה אומרים הכל, ושהילדים שלה מפונקים. אה, הם גם לא אוהבים את בעלה…

אם זה מריח לכם כמו קנאה, אז תרגישו בנוח לקרוא לילד בשמו.

מאמרים נוספים בנושא:

מפלצת ירוקת עין

אהבה, תרופת הקסם

זאת לא סתם קנאה

קנאה? לא תודה!

מה שקנאה יכולה לעשות לאדם

הקנאה, מוציאה את האדם מן העולם

אולי תינוק

למה שם זה יותר ירוק?

מה, עוד גדרות?

זהירות, קנאה!

הכי קשה זה להיות שמח!

ועדיין, למרות העובדה שסוזן כבר לא הרגישה נעים ונוח בחברת המשפחה שלה, היא נאלצה להתמודד עם הקושי שבריחוק. "פעם" כך סיפרה לי, "היינו קרובים יותר".

הצלחה – גם ברוחניות וגם בגשמיות, לפעמים מרגישה לאדם לבד. לרוב, אנשים לא נוטים לפרגן לאנשים שמצליחים. לכן לאדם שמצליח, בלי תמיכה של המשפחה, ההישגים נראים לו פחות מהנים. לאורך כל הדרך להשגת המטרה השבחים והפרגונים שמקבלים מהמשפחה והקרובים לנו, מאלה שאנו אוהבים, מהווים עבורנו עולם ומלואו.

אם צפיתם פעם בתוכניות של גילוי כישרונות – מוזיקה, משחק ועוד, מן הסתם ראיתם בקהל את בני המשפחה של המשתתפים, מעודדים ומלווים אותם לאורך כל התוכנית. אפשר היה לחוש, אפילו דרך המסך, את האמפתיה שהם רוחשים לבן משפחתם שנמצא שם על הבמה ומתמודד על התואר. לב כל המשפחה פעם באחדות. התקווה שלהם הייתה מוחשית. בלי היקרים לנו לידנו, הניצחון יהיה פחות דרמטי עבורנו.

סוזן עבדה שנים רבות על סערות הנפש שהתחוללו בתוכה, על מנת לשקם את עצמה ולהיות מי שהיא היום – סוזן האישה, הרעיה והאמא האוהבת, האדם שהיא בנתה מחדש, עם קריירה שכל כולה נתינה ואהבת הזולת. היא בנתה לעצמה שם חדש וטוב והיא נהנית מקשרי חברות טובים. אך ההערצה וההערכה שהיא באמת רוצה היא של ההורים והאחים שלה, שבחרו להתרחק ממנה בגלל שהיא העזה לקום ולשנות, לומר 'לא עוד!' ולטפל בעצמה, בעוד הם 'העדיפו' להתבוסס ב'אזור הנוחות' השקרי שלא מפסיק להכאיב להם כל פעם מחדש.

קנאה הורסת ומשחיתה כל חלקה טובה, אפילו בין בני משפחה. היא מזהמת את האהבה ומשחיתה את הנאמנות.

איך אפשר לקנא בבשר ודם שלנו, באושר ובשמחה שבורא עולם משפיע עליו שבא תמיד אחרי עבודה קשה? לכל אדם יש משהו חשוך בחייו, אבל האם זאת לא סיבה טובה לשמוח בשבילם כשהשמש קצת מאירה להם?

לעולם לא אשכח את תחילת דרכי בחזרה בתשובה, כשלמדתי על המושג השגחה פרטית – האומר, שאף אחד לא יכול לגעת במה ששייך לי ובמה שהועידו לי משמים!

באותו זמן, גרנו כעשר בנות בחדר גדול במדרשה. וזה היה כיף. לא היינו ילדות קטנות וגם לא נערות, אלא בחורות מיושבות. כולנו רצינו להתחתן, אבל ההקלה הייתה הידיעה שלכל אחת מאיתנו מיועד הבעל שלה משמים, החצי השני שלה שהוא רק שלה ולא יכול להיות של אף אחת אחרת. אם מישהי הייתה יפה יותר זה ממש לא הפריע או גרם לתזוזה כלשהי בפנים. זה לא מרוץ וגם לא תחרות יופי. אלא רק העובדה הפשוטה שאנחנו חיים בעולם מלא הבדלים ושוני ואיכויות וייחודיות במערכות הקשרים שלנו. היינו מסוגלות להיות חברות טובות שלא היו צריכות בכלל להתעלות ולהתנשא אחת על השנייה, כדי להשיג את "הטוב ביותר". המורות שלנו לימדו אותנו שהקב"ה שולח לנו את האיש שמתאים לנו 'בול במידה' לכל מה שאנחנו צריכות. וכשהוא יחליט שהגיע הרגע, זה יקרה. בינתיים, למדנו, התפללנו ופיתחנו קשרי חברות נפלאים.

הקנאה שלי לא נעלמה בין לילה. היו את הפעמים בהן היצר ניסה לכרסם ולגרום לי להרגיש ממש רגע. כך קרה פעם כשבחורה צעירה ממני התארסה, מודה ומתוודה, זה לא היה קל אבל בגלל שידעתי שקנאה היא דבר נורא ואיום ושהקב"ה מנהל את העולם זה הקל עלי, ויכולתי לשמוח באמת מכל הלב שלי בשמחתה של חברתי ולא להרגיש צער, או לרחם על עצמי.

אנחנו לא חושבים עד כמה הקנאה יכולה לגרום נזק וכאב לאחרים, אנחנו כל כך עסוקים בלהתמקד בעצמנו, בכאב שלנו. אבל אני יכולה לספר לכם מכלי ראשון עד כמה זה כואב.

לפני הרבה שנים הצלחתי להתקבל לעבודה במרכז לשיקום מסמים. חברה שלי הגישה מועמדות לאותה משרה. שתינו התראיינו ואני קיבלתי את העבודה. חברה שלי כל כך כעסה ולא הפסיקה לומר לי כמה שהיא צריכה את העבודה הזו ועד כמה חשוב לה לעבוד שם. היא הייתה עצבנית, פגועה, ממש בכתה כשאמרה לי כמה היא רוצה את המשרה הזו. הרגשתי כל כך רע, עד שנאלצתי לגשת לממונים ולומר להם שאני מסירה את המועמדות שלי והמלצתי עליה. והם, ברוב אדיבותם, קיבלו אותה.

אתם יודעים מה קרה?

היא עבדה שם יום אחד בלבד! היא לא הצליחה להתמודד עם זה. העבודה הזו לא הייתה בשבילה בכלל!

אחרי כמה ימים היא פגשה אותי וביקשה סליחה. סלחתי, כי אני לא נוטרת בליבי לאף אחד. אבל שתינו למדנו שיעור מאלף.

בלי אלוקים בתמונה אנחנו יכולים לעשות כזה בלגאן בחיים שלנו. אם לא הייתה לי יותר אמונה, הייתי מרגישה אשמה שנתתי לה את מקום העבודה. ואם לה הייתה יותר אמונה, היא הייתה מבינה שהמשרה הזו לא נועדה לה לכתחילה.

כי בסוף, שתינו הפסדנו.

לשמוח בשביל אחרים? זה בהחלט אפשרי. נכון, צריך לעבוד קשה על עצמנו, אבל זה בר ביצוע. וכשזה קורה, כשמרגישים את זה, אין שמחה גדולה יותר מזו, כשמישהו מצליח להשיג משהו גדול ונפלא, או שהתברך במשהו, זו הרגשה עילאית.

בואו נעבוד באמת חזק כדי שנבין שמה שיש לזולתנו זה הדבר הכי נכון וטוב לו, לא לנו, כי זה לא שייך לנו. ואם אנחנו צריכים משהו דומה, זה יבוא בעתו ובזמנו.

צריך רק להתפלל, להמתין בסבלנות ולהיות עם עיניים טובות. גם אנחנו היינו מבקשים שיעשו את זה בשבילנו, נכון?