תהילה: האגדה והבועה

“I'm gonna make it to heaven

Light up the sky like a flame.

I'm gonna live forever

Baby remember my name.”

(Fame)

ובתרגום חופשי: 'אני הולכת לגעת בשמים, להאיר את השמים כמו להבה, אני הולכת לחיות לנצח, מותק תזכור את השם שלי….' מילות שיר הנושא של הסדרה "תהילה" (Fame) ששודרה בשנים 1982-1987, ומי שגדל עליה ידע שאם רוצים תהילה צריך לשלם עליה בזיעה, והרבה.

רוב הרבניות מצטטות פסוקים. אני משתמשת במילים של שירים כמקורות. למה? כי דבר ראשון, אין לי זיכרון כזה טוב. דבר שני, אני לא רבנית אמיתית. בעלי הוא רב ולכן אני באופן אוטומטי מקבלת את התואר רבנית.

מניסיוני, גיליתי שהרבה מאוד אנשים, עמוק בתוכם, רוצים להיות מפורסמים. הם רוצים להיות האגדה של כל הזמנים או לפחות האגדה של הזמן שלהם, מוכרים ומפורסמים מספיק, מיוחדים בצורה לא שגרתית בעליל. הרבה אנשים עדיין מחפשים את הנוסחה לזוהר האישי והגרסה האידיאלית של מי שהם רוצים להיות. 

גם לי זה קרה. בתחילת דרכי בתשובה, שאחיה בפשטות וצדיקות כמו ה״חפץ חיים״. דמיינתי את עצמי מלאה במצוות ותפילות, לא שום דבר אחר. שמחתי בדרך שגרמה לי להיות אגדה רוחנית בעולם הזה ובבא.

מהר מאוד גיליתי שבישולים וכביסה, בעוד שהן פעולות חשובות ונפלאות וחסד של ממש כלפי בני הבית, לא הביאו לי את התהילה שביקשתי. חוסר בשאגות הפרגון ובמחיאות הכפיים הסוערות עשה לי רע. כפיים, כך חשבתי לעצמי, אני זוכה לקבל (מעצמי) כשאני מדליקה את נרות השבת, אז הרגשתי שאני קורנת אפילו יותר מהם…

אולי הרצון להכרה מהסוג הזה בא מהילדות שלי. ההורים שלי באו מדור שמעולם לא שמע מילה חיובית וטובה על פועליהם או הערכה כלשהי מצד ההורים שלהם. לא היה להם שמץ של מושג שמחמאה כנה ואמיתית, ולו הקטנה ביותר, יכולה להעצים את הזהות והדימוי העצמי של הילד. ההורים שלי הניחו שאם לא מעירים לילדים על דברים לא טובים אז הם בסדר, בטח לא ב׳פרגון מיותר׳. לא שבחים, אבל גם לא ההיפך. 

מאמרים נוספים בנושא:

לראות את מה שיש

אבק זוהר

מה עושה לכם את זה, הספל או הקפה?

וחיו בעושר, בלי אושר

תספרו את הברכות

בצעדים קטנים אל האושר

אנשים שמחים

וונדרוומן בארבעה שלבים

משחק השמחה

לעוף על עצמי

אתם בוחרים איך ייראו החיים שלכם

תניחו את הכוס

אני זוכרת שכאשר עברתי לגור בישראל, חזרתי בתשובה והתחתנתי עם בחור טוב, אמא שלי שמחה מאוד. ״לא אכפת לי אם את מכסה את הראש שלך אם איזה שמאטע וחיה בעניות״ היא אמרה לי יום אחד, ״אני פשוט שמחה שלא הגעת לתחתית עם החבר׳ה המטורפים שלך״.

״תודה אמא. שמחה שיש לך אמון כזה גדול בי״. 

בכל אופן, לא מזמן דיברתי עם כמה חברות על היותנו סבתות. כולנו גדלנו כלא דתיות בערים מאוד לא דתיות בארצות הברית, ובעיר הזו כולם עפו על הנכדים שלהם. מתנות יקרות, טיולים לדיסנילנד והרבה תמונות של הנכדים בארנקים. אנשים חיו בשביל הנכדים שלהם ואמא שלי גם הייתה כזאת.

בתחום המשמעת, כאמא, היא לא עשתה הרבה פרט להוראה אחת ברורה שהפנתה לאחי ולי: "תעשו מה שאתם רוצים, אבל לעולם אל תגרמו לאבא להבין מה אתם עושים!". בגלל שאהבנו את אמא עשינו כפי שאמרה, כלומר כל מה שרצינו, ואת אבא הצלחנו להשאיר בצל בלי ליידע אותו בפרטים הקטנים. לפעמים זה היה קשה, אבל צלחנו את האתגרים. אבא לא ידע שום דבר ולכן גם היה רגוע.

כסבתא, אמא הסתפקה בלהיות עם הנכדים ולפנק אותם. אה… כן, גם ללמד אותם לשחק פוקר, לאפות ביחד ולספר להם סיפורי מעשיות ואגדות (למרות הרצון שלי להימנע מכל זה). הילדים העריצו אותה. הנחתי שזה מה שיהיה גם איתי כשאהיה סבתא, רק בגרסה הטובה יותר.

כשהנכדה הראשונה שלי הגיחה לאוויר העולם, הבן הקטן שלי היה רק בן שש. ועם יד על הלב, ממש לא הייתי להוטה להחזיק תינוק ביד. אדרבה, נהניתי משנת לילה מתוקה ורצופה ומארוחות מלאות מבלי שמישהו יכבה לי פתאום את הלפטופ. לכן כשהכלה ביקשה שאשמור על הנכדה המתוקה, התפתלתי. זה לא באמת קסם לי.

״מה לא בסדר איתי!״ חשבתי לעצמי. ״זה לא מה שאני אמורה לעשות? לקפוץ על זה? להיות עם הנכדה שלי?״ והאמת שכן הייתי, ומאוד. גם נהניתי להחזיק אותה כמה דקות מענגות. עם הזמן התברכתי בעוד נכדים, אבל הרצון לעשות בייביסיטר למתוקים נשאר עם אותה רמת התלהבות שהפגנתי עם הנכדה הראשונה. ולא הרבה, כמו שאתם מבינים.

הייתי צריכה להתמודד עם המציאות שלהיות סבתא כמו שהכרתי זה לא בדיוק הצד החזק שלי. ואין מה לעשות, זה קצת הרעיד את תדמית הסבתא האדיבה שכולם ציפו שאהיה, שתעשה הכל ותיתן ותהיה מעורבת ותספק את רצונות כולם, הסבתא הטובה שתמיד תמנע צער וסבל מכולם… ו… הבנתם, נכון?

אבל אני רציתי להיות גרסת המיני של אלוקים. הייתה לי פנטזיה של מי שאהיה, תדמית שרציתי לפתח. וזה לא הלך בגלל שזאת לא אני.

אז למרות שהייתי רוצה להאיר את השמים עם להבה ולחיות לנצח, החלטתי להיות עם שתי רגליים על הקרקע וליהנות מהעובדה שאפשר להיות ניצוץ קטן ומאיר גם במטבח. למה? כי כל הנכדים שלי יודעים שהפופקורן שאני מכינה הוא הכי טעים בשכונה!