תוציאו את הדרמה מהחיים
רוצים חיים זורמים ונעימים? הוציאו את הצבעים והקולות שנתתם לרגשות, את הדרמה מהחיים, וקבלו את הגרסה הנעימה והרגועה לימים נפלאים.
דרמה זה דבר שנותנים לו המון דגש, רגשות, צבע, קולות… ובעצם, הוא יכול להיות סכל הכל עובדות יבשות, נקודתית, ענייניות, משהו פעוט. חוויה פשוטה שהופכת ל"את לא יודעת מה קרה, מה שהיה…"
קשה לקבל דרמה כי זה סוג של שליטה ברגשות של אחרים. אדם לוקח סיפור והופך אותו לדרמה ומושך אחרים לכאב שלו. לפעמים, אדם כל כך שקוע בקטע הדרמתי עד שאי אפשר לעזור לו כי הוא בתוך לופ, ואולי יש בו הנאה מסוימת ולכן הוא ממשיך להציג את כל הכאב והלחץ הזה…
בדרמה יש העובדה שעושים הכללות. "תמיד זה כך… באופן גורף זה מה שקורה, אף אחד לא עוזר לי ולא אכפת ממני, שוכחים אותי, לא סופרים אותי…"
הצעד הראשון להפסיק את הדרמתיות הזו הוא – להוציא את המילים המכלילות: תמיד, באופן קבוע, באופן גורף, וכן הלאה.
הצעד השני הוא – להמעיט תיאור חוויות כרמה על ידי שנאמר, "ככה אני חוויתי את זה, אולי החוויה שלי קצת מוגזמת, ככה היה נראה לי, ככה אני פגשת את זה, זה איך שהדברים נראו לי כשזה קרה…"
דרמה – מטרתה לקחת תשומת לב מאחרים, לגרום לאחרים להיות קשובים. אבל, אם הנושא חשוב לכם מספיק, תגישו אותו בכנות, קטן מדויק, והוא יקבל את תשומת הלב הנכונה. יש לחתוך את הדרמה. 'קאט!', הבמאי אומר לעורך הסרט תחתוך כאן, תקצץ כאן, תצמצם את זה, ואז הסרט יותר חד ומדויק. הרי משפט אחד משאיר רושם בעולם יותר נאום שלם. לכן, כדי שישמעו – עדיף לא לדבר בדרמות, אלא בפשטות ומכל הלב, בכנות ולומר "זאת החוויה שלי".
ולמה זה כל כך חשוב? כי יש מצבים או זמנים בחיים שהדרמות בשיאן – אנחנו מספרים איזו עבודה קשה מחכה לנו, ההכנות לאירוע מסוים עצומים וכבר אין כוח והתעייפנו ואנחנו לא יודעים מה לעשות, וזה עוד בלי להזכיר שלא עוזרים לנו, שלא מטים שכם או זרת להקל עלינו את הנטל, שלא מחמיאים, שלא ושלא…
ובכן, כאן עולה נושא חשוב של דרמה רגשית שהיא מושג בפני עצמו, וגם נושא לא פחות חשוב ואינו משני – איך זה שאנחנו לא שבעי רצון, מלאים בלחץ, תסכול מרמור? איך אף אחד שאנחנו כבר כמעט 'נעלמים' מרוב עשייה? מרוב נתינה?
מאמרים נוספים בנושא:
אתם בוחרים איך ייראו החיים שלכם
איך יוצאים מהלופ המסוכן הזה?
יש בשורה!
והבשורה היא – בניית האישיות.
התבוננתי על אנשים מצליחים וראיתי שלרוב הם נראים 'שמורים', הם רזים, אוכלים בצורה מסודרת, עושים ספורט ונפגשים עם חברים. איך להם, למרות העיסוקים המרובים שלהם, יש פנאי לשמור על עצמם?
ואולי השאלה הנכונה היא – איך הם מצליחים?!?
התשובה לכך היא – שהם שומרים על זמן עם עצמם.
הבנתי, שאם אדם נגרר אל מטלות הבית והקריירה והעומס והקצב המוטרף של החיים – הוא נבלע. האישיות שלו נמחקת והוא עבד. אבל אם הוא מפנה בכל יום זמן לעצמו, לתפילה, להתבודדות, לצעידה, לקריאה ולימוד, זמן לאכילה רגועה וכן הלאה – הוא נבנה. האישיות שלו מתפתחת.
הקסם הוא שאם אנו מחלקים את הזמן ומאפשרים זמן לעצמנו – הרי אנו מלכים ולא עבדים.
הנקודה המרכזית היא, שאיזון חלוקת הזמן בינינו ובין שאר משימות החיים היא מפתח ראשי, מפתח מאסטר. כך אנו בונים את אישיותנו. אישיות פרטית שמשפיעה על האישיות הזוגית, האישיות ההורית, האישיות החברתית, הציבורית, המקצועית ועוד.
התברר לי גם שהמצב הנכון הוא – חלוקת זמן בין ה"אני לעולם". בין "אני עצמי, פרטי ופנימי" לבין "אני כללי וחיצוני". ניהול זמן נכון בין ההתפתחות האישית, שמירה על הבריאות, זמן לארוחות נעימות ורגועות, זמן לפעילות גופנית, זמן למשפחה וחברים, זמן למידה וקריאה, בילוי וטיול, זמן לעבודה, לחסד ונתינה, למשימות הבית השונות, לקהילה, לקריירה וכן הלאה.
זה נראה פשוט, נכון? על מה ההתלהבות אתם בוודאי שואלים?
ובכן, ההתלהבות היא על התובנה שנתינת זמן לעצמי שלי – זה דבר כשלעצמו מהווה בניית אישיות על כל רבדיה. ללא זמן אישי, האישיות חסרה עמוד תווך!
מישהו פעם אמר לי ש"האופן שבו אתה מחלק את זמנך מעיד עליך הרבה יותר מכל מה שתגיד על מה שחשוב לך באמת". משמעות התובנה הזו היא מעשית לגמרי.
אנחנו עם הפנים לסוף השנה אך לתחילת של שנה, לתקופת החגים, עם חלקו השני של החופש הגדול – וללא ספק, כל זה יכול לעורר דרמתיות מאין כמותה בתוכנו וכלפי חוץ. אל מצד שני משכללים אצלנו את השיח – משנים את כל מה שהפה-סח היה רגיל להוציא ולומר בשליף, לדיבורים יותר מחושבים על מנת למנוע דרמות, העצמת רגשות וחוויות הנובעות מהיעלמות האני הפרטי הפנימי.
כן, את הצעד הראשון נעשה בעזרת המילים. במקום דרמה ותסבוכות רגשיות נאמר מילים באופן ענייני. נתאר ונסביר לעצמנו, או לדמות קרובה, את מה שעובר עלינו – תיאור מדויק, ללא פרשנות או שיפוט, ללא הגזמה וניפוח. נתאר לעצמנו במילים את ההרגשה שלנו ונגלה לעצמנו את הרגשות והמחשבות הפנימיים שלנו. נדבר לעצמנו את הרצונות שלנו ונוביל למקום של מימוש הרצון הזה.
ה"פה – סח" – אותו פה שהיה עבד לדרמה עכשיו יוביל אותנו אל אפשרות חדשה – לחיות כמו שאנחנו חשובים ומרגישים ויודעים שנכון, במקום להיות עבדים לדיבורים המשעבדים והמלקים, נהיה מנהיגים של עצמנו בכל רבדי החיים.
הכוח הוא אותו כוח, פשוט צריך לדעת לנצל אותו בצורה נכונה וחיובית.
* * *
עדנה קדוש – אחות טיפול נמרץ, מטפלת ברפואה משלימה רב תחומית. מאמנת ותומכת על פי חכמת המזרח, המערב והחסידות. מורה בשיטת נקודתרפיה. מחברת הספר "49 ימי מסע". להזמנת הספר וסדנאות בריאות: 050-5574065, ednakadosh18@gmail.com וכן בפייסבוק – מידה טובה – הקוד להרזיה בריאה, או באתר www.ednakadosh.com
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור