תורה יד-המשך

ו

 

וכל אחד לפי בחינתו, יכול לידע העלאת הכבוד לשרש היראה. לפי הכבוד שמכבד את יראי ה’, כן עלה הכבוד לשרשו. כי שם שרש הכבוד, בבחינת (שם ט"ו) ואת יראי ה’ יכבד. כי כל זמן שהכבוד הוא בגלות, כל אחד לפי בחינתו, הוא מזלזל ביראי ה’. וכל אחד לפי תיקונו את הכבוד, כן הוא מכבד יראי ה’:

 

ז

 

ועיקר הדבר – שיכבד יראי ה’ בלב שלם. כמ"ש חז"ל (קידושין ל"ב ע"ב): דבר המסור ללב, נאמר בו: ויראת מאלקיך. ושם עיקר הכבוד, כמו שכתוב (ישעיה כ"ט): בשמתיו כבדוני ולבו רחק ממני:

 

ח

 

כשמחזיר הכבוד לשרשו, היינו ליראה כנ"ל. ואז נשלם פגמי היראה, ואז זוכה לשלום. ויש שני מיני שלום: יש שלום בעצמיו, כי תחילה צריך אדם לראות שיהיה שלום בעצמיו, כי לפעמים אין שלום, כמו שכתוב (תהלים ל"ח): אין שלום בעצמי מפני חטאתי. וע"י היראה, זוכה לשלום בעצמיו. כמ"ש בזוהר (יתרו ע"ט ע"א): באתרא דאית דחילא, תמן תשתכח שלימתא, כמו שכתוב (תהלים ל"ד): כי אין מחסור ליראיו. כשיש שלום בעצמיו, אז יכול להתפלל. כי עיקר התפילה – ע"י היראה, בבחינת (משלי ל"א): אשה יראת ה’ היא תתהלל. כי התפילה במקום קרבן , ובקרבן כתיב ביה (ויקרא כ"א): כל אשר בו מום לא יקרב. וכשאין בו מום, היינו באתרא דאית דחילא, אזי יקרב לעבוד עבודתו תמה. וזה שכתוב בחנה, (שמואל א’ א’): וחנה מדברת על ליבה – על ידי היראה, זכתה לתפילה, כי עיקר היראה הוא בלב כנ"ל. וע"י תפילה זוכה לשלום הכללי, היינו שלימות העולמות, כי על שם זה תפילה נקרא קרבן, ע"ש קירוב העולמות לשלימותן:

 

ט

 

וזה שאמר רבה בר בר חנה: אמר לי ההוא טייעא: תא ואחוי לך חיכי דנשקי ארעא ורקיע בהדדי. אזלי וחזאי, דעביד כוי כוי. שקליתא לסלתאי, ואנחתיה בכוותא דרקיעא. בהדי דמצלינא בעיתא, ולא אשכחיתה. אמרי: איכא גנבי הכא. אמר לי: גלגלא דרקיע הוא דהדר. נטר עד למחר כי השתא ומשכח לה.

 

פירוש רשב"ם: היכא דנשקי ארעא ורקיעא – מקום גבוה היה שם, שנושקים יחד זה לזה. ולאו היינו סוף העולם, דהא מהלך העולם חמש מאות שנה הוי, וארץ ישראל אמצעיתו של העולם היא, דכתיב: יושבי על טבור הארץ, והיינו מקומו של רבה בר בר חנה. סלתאי – סל לחם שלי. דהדר – חוזר. כדאמרינן בפסחים, גלגל חוזר ומזלות קבועים.

 

דנשקי ארעא ורקיעא – זה בחינת שלום בעצמיו. ארעא – זה בחינת גוף. רקיעא – זה בחינת נשמה. כמו שכתוב (תהלים נ’): יקרא אל השמים מעל – זה הגשמה, ואל הארץ – זה הגוף (סנהדרין צ"א ע"ב). וכשיש ביניהם שלום, ע"י זה: עבידי כוי – ע"י זה נעשה תפילה כנ"ל, בבחינת (דניאל ו’): וכוין פתיחין ליה בעליתיה. ושקלית לסלתאי ואנחיה בכוותא דרקיע – סלתא, זה פרנסה, כמו מי שיש לו פת בסלו (יומא ע"ד ע"ב). היינו, שלא רצה לעסוק בשום עסק מעסקי עולם הזה, רק בשביל נשמתו. גם כל תפילותיו, לא היו אלא בשביל לקשר נשמתו. אפילו אלו תפילות המפורשים בתפילה שהם לצורך הגוף, כגון רפאינו וברך עלינו ושאר צרכי הגוף, לא היה כוונתו של רבה בר בר חנה בשביל גופו, אלא בשביל נשמתו, שהיה מכוין לפרנסת נשמתו ולרפואתה.

וזה: ושקלית לסלתאי ואנחתיה בכוותא דרקיע – ששקל לתפילה שהוא לצורך הגוף, ואנחיה בתפילה, הכל לצורך נשמתו, כי ממילא כשנתקן שם ברוחניות, נתקן גם בגשמיות.

ועד דמצלינא כעותי לא אשכחה – היינו אח"כ, לא מצא כדי פרנסתו, אע"פ שתיקן ברוחניות, אעפ"כ לא נמשך לו שפע בגשמיות.

אמר איכא גנבא הכא, שגונבים השפע שלי. השיב לו: גלגלא דרקיע דהדרא – היינו גילגולין דנשמתין, היא הגורמת, שאין לצדיק כדי פרנסתו, כמו שכתוב גבי ר’ פדא (תענית כ"ה.): אי בעית דאיחרוב עלמא ואפשר דאיברית בשעתא דמזונא.

 

וזה: (בראשית ו’) קנים תעשה לתיבה.איתא במדרש (בראשית פ’ ל"א): מה קינים מטהרין את המצורע, אף תיבתך מטהרתך. המצורע, זה:נרגן מפריד אלוף (משלי טז), ומפריד בין איש ואשתו, וע"י זה בדד ישב (ערכין דט"ז). וקינים מטהרים אותו, אף תיבתך, היינו תיבת התפילה, מתקנין את המחלוקת, ועושה שלום הכללי, שלום כל העולמות. וזה שמסיימין התפילה בשלום: