תורה יח-המשך

 

פירוש רשב"ם: קרטליתא – ארגז. דמקרי בירשא – כך שמו. בר אמוראי – אדם שיודע לשוט במים. בעי דנישמטיה לאטמא – שביקש לחתוך ירכו. זרק ליה חלא – חומץ,וברח מריחו לים. למשדיא בה – להצניע בו.

 

 

ב

 

ודע שהתכלית של הבריאה. הוא שעשוע עולם הבא. ואי אפשר לקרב זאת התכלית למחשבות בני אדם, כי זאת התכלית, עליו נאמר (ישעיה ס"ד): עין לא ראתה וכו’. אכל הצדיקים באמת, גם הם יכולים לתפוס במחשבתם תכלית עולם הבא, וכל אחד ואחד מישראל לפי שרשו שיש לו בתוך נשמת הצדיק, כן מקבל ממנו גם כן זאת התכלית, כפי הפרת הכעס ברחמנות, היינו כשבא אדם לכלל כעס, לא יפעול בכעסו שום אכזריות, ואדרבא, ימתיק הכעס ברחמנות, בבחינת: ברוגז רחם תזכור (חבקוק ג’). ועל ידי זה נעשה עטרה לענווים הבורחים מכבוד ושררה, ועושין עצמן כשיריים, וכשנתעטרין בעטרה של רחמנות, בבחינות (תהלים ק"ג): המעטריכי חסד ורחמים, אזי מקבלין את הכבוד והשררה בעל כורחם.

 

וזה בחינות (ישעיה כ"ח): עטרת צבי לשאר עמו – למי שמשים עצמו כשיריים (מגילה ט"ו ע"ב). כי זה שהצדיק בורח מהשררה והכבוד ואינו רוצה להנהיג את העולם – זאת המחשבה בא להם מבחינת הסתרת פני ה’, ע"י מיעוט אמונה שיש בישראל, כי לפי רוב הכפירה ח"ו, כן הסתרת פני ה’, ואין רוצה להנהיג אותם. וההסתרה הזאת, היא בחינות כעסו וחרון אפו, הבא על ידי עבודת אלילים, כמאמר: כל זמן שיש עבודת אלילים בעולם, חרון אף בעולם (ספרי פ’ ראה). ואפילו כשאין עבודת אלילים בעולם, אלא שהאמונה אין כל כך בשלימות, אז גם כן החרון אף והסתרתו לפי התמעטות האמונה. ומחמת שחרון אפו כרגע, כמו שכתוב (תהלים ל’): כי רגע באפו, על ידי זה אין נרגש, אלא כשיש עבודת אלילים בעולם. אבל בלא עבודת אלילים, אלא בחסרון משלימות אמונה, אזי בודאי אינו נרגש מעט החרון אף שבחלק הרגע, ואין ניכר הסתרת פני ה’, אבל ההשתלשלות של החרון אף כשבא להצדיקים, אזי מסתירים פניהם מהעולם, ואינם רוצים להנהיג את העולם.

 

ומחמת שהחרון אף הוא מעט מן המעט מחלק הרגע, על ידי זה אינם תולים הסתרת פניהם ברוגז, אלא תולים הסתרת פניהם בקטנותם, ועושים עצמן כשיריים, ואומרים שאינם ראויין להנהיג העולם. ובאמת גם הם אינם יודעים ומרגישים את החרון אף, כי הוא מעט מן המעט. וזהו כשהקטין משה את עצמו מלילך למצרים, ולהיות מנהיג, אמר (שמות ג’): מי אנכי כי אלך אל פרעה, ושאר דבריו – כתוב (שם ד’): ויחר אף ה’ במשה. פירוש, זאת ההקטנה שלא רצה להיות מנהיג, זה מחמת שנשתלשל בו חרון אף ה’ כנ"ל. אבל ע"י שנמתק הרוגז והחרון אף ע"י רחמנות כנ"ל, אז נמתק החרון אף שיש בתוך הצדיקים על ידי הרחמנות, ואז הרחמנות גובר עליהם, ומרחמים על העולם ונתרצים בהנהגתו, ומקבלים על עצמן השררה של ההנהגה, ובזאת הרחמנות הם מנהיגים את העולם, בבחינת (ישעיה מט): כי מרחמם ינהגם. נמצא, שזאת הרחמנות, היא עטרתם, שמעטר אותם במידת מלכות ומנהיג:

 

וזה בחינות: קרטליתא דמקבעי בה אבנים טובות. קרטליתא – פירש רשב"ם: ארגז. ארגז, זה בחינות רוגז הנ"ל. ואבנים טובות, זה בחינות עטרה הנ"ל, בחינות רחמנות הנ"ל.

והדרי לה מיני דכוורי דמיקרי בירשא – זה בחינות אמונה, כמאמר (מגילה יוד ע"ב): תחת הנעצוץ יעלה ברוש – זה מרדכי, ונקרא יהודי, על שם שכפר בעבודת אלילים, כמאמר (שם י"ג): כל הכופר בעכו"ם נקרא יהודי:

 

ג

 

ולפעמים חושב אדם בעצמו, שיש לו רחמנות על העולם ורוצה בהנהגתו. ובאמת זהו הרודף אחר הכבוד ותולה רדיפתו ברחמנות, ובאמת הוא רחוק מרחמנות הזה, כי כל זמן שאין לאדם אמונה בשלימות שאין שלימות אחריו, בוודאי אין לו לקבל המלוכה וההנהגה. ואפילו מי שמאמין באיזה דבר שהוא מדרכי האמורי, אע"פ שהוא מאמין בהשם יתברך, בוודאי אין לו לקבל המנהיגות. כי המנהיגות, עיקרה בבחינת רחמים, ועיקר הרחמים בהסרת עכו"ם, אפילו שמץ עכו"ם, ואפילו כשהוא אומר צבי הפסיקו, אין לו רחמנות בשלימות, בכן אין לו לקבל המנהיגות, אפילו מי שיש לו אמונה גדולה, עד שיפשפש את עצמו, שלא ישאר אצלו אמונות שאין צריך להאמין, כגון דרכי אמורי הנ"ל, ושיהיה תמים עם ה’ אלקיו, אז הרחמנות באמת, ולו ראוי להנהיג. אבל מי שאין לו אמונה בשלימות, ונדמה שיש לו רחמנות על העולם, ורוצה להנהיג את העולם – זה בחינת (סוטה מ"ט ע"ב): והמלכות תהפך למינות, כי מעט המינות פוגם במלכות בבחינת ההנהגה, ומהפכה למינות, כמו שמהפך את המלכות לעצמו שהוא מין מעט:

 

 

ודע שהאמונה היא מחזקת תמיד במלכות וההנהגה, שלא יקח אותה זר שאין ראוי לה. ודע, שעיקר המלכות שורשה בחכמה, בשביל כדי לידע איך להנהיג ולמלוך. לכן יש לכל מלך חכמים ויועצים, כי בזה תיכון מלכותו ויתקיים מדינתו. וזה בחינות (דברים ל"ג): ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם. היינו ע"י ראשי עם, שהם המוחין והחכמה, על ידם תיכון בחינת המלכות. וע"י אהבת החכמים, תיכון המלכות. וכשבא למלך איזהו שנאה על החכמים, ידוע להוי ליה, שמן השמים יורידוהו ממלכותו, כי אין קיום לעולם בלא החכמה, בבחינת (משלי כ"ט): מלך במשפט יעמיד ארץ. והמשפט הוא בחינת חכמים, בבחינת (ויקרא כ"ו): ואם את משפטי תגעל נפשכם, ודרשו: זה השונא את החכמים. נמצא, זה שאין לו אמונה בשלימות מחמת דרכי האמורי, כשבא ליקח לעצמו המלכות וההנהגה, והוא אין ראוי לה, אזי האמונה, שסביב ההנהגה, המחזיק בההנהגה שלא יגע בה זר, הוא מפיל לאיש זה לשנאת חכמים, כדי שלא יתקיים בידו המלכות והמנהיגות, ובודאי לא יתקיים בידו, כי עיקר המלכות תלוי במשפט כנ"ל, אלא אם כן זה המחזיק במלכות, מתגבר באפיקורסות ומינות, עד שמפריד את האמונה מההנהגה, מבחינת המלכות, מלהחזיק במלכות – אזי יכול להיות שיתקיים המלכות בידו, כי אין מי שיפיל אותו לשנאת חכמים, כי האמונה נפרדת מהמלכות: