תורה כ-תשעה תקונין

א

 

דע שיש נשמה בעולם, שעל ידה נתגלה ביאורי ופירושי התורה. והיא מסובלת ביסוריין. פת במלח תאכל ובמים במשורה תשתה, כי כך דרכה של תורה (אבות פ"א). וכל מפרשי התורה, הן מקבלין מזאת הנשמה, וזאת הנשמה, כל דבריה כגחלי אש, כי אי אפשר לקבל ולשאוב מימי התורה, אלא מי שדבריו כגחלי אש, בבחינת (ירמיה כ"ג): הלא כה דברי כאש. וכשהנשמה הזאת נופלת מבחינת: הלא כה דברי כאש, ואין דבריה כגחלי אש, ודבריה נצטננין – אזי נסתלקת. וכשנסתלקת, אזי נסתלק ביאורי התורה הנמשכת על ידה, ואזי כל מפרשי התורה, אין יכולין להשיג שום ביאור התורה, ואז נתעורר מריבה על הצדיקים. כי עיקר המחלוקת שבעולם נעשה על ידי הסתלקות ביאורי התורה, כי הביאור הוא תירוץ על קושיות ומריבות. וזה בחינת (במדבר כ’): מדבר צין, שהוא בחינת דיבור מצונן, ששם מתה מרים, בחינת הנשמה הסובלת מרירות השיעבוד על התורה, ואז נסתלק הבאר, היינו בחינת ביאורי התורה. ואז: וירב העם עם משה, היינו בחינות המריבה שנתעורר כנ"ל. ואלו מפרשי התורה, נקראים בשביל זה מורים, מחמת שמקבלים ע"י הנשמה הנ"ל, המכונה בשם מרים. גם הם מורים את מוריהם, כמאמר: ומתלמידי יותר מכולם (תענית ז’). וזה שאמר להם: משה שמעו נא המורים:

 

 

ומי שרוצה להמשיך ביאורי התורה, צריך מתחילה להמשיך לעצמו דיבורים חמים כגחלי אש כנ"ל. והדיבור נמשך מלב העליון, בחינת (תהלים ע"ג): צור לבבי. וצריך לשפוך שיחו בתפילה לפני השם יתברך, וע"י תפילתו נכמרו רחמי השם יתברך עליו, ונפתח לב העליון, כי עיקר הרחמים הוא בלב, ונשפע מלב העליון דיבורים, ועל ידי הדיבור ממשיך ביאורי התורה גם כן משם. ולב הנ"ל הוא בחינת סלע, שמשם הדיבור, בבחינת: מילי בסלע (מגילה י"ח). וסלע הוא בחינת צור, בבחינת (תהלים ק"ה): פתח צור ויזובו מים. והוא בחינת לב, בחינת: צור לבבי. והלב נכמר ברחמים, ומשפיע דיבורים חמים, בבחינת (שם ל"ט): חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש, דיברתי בלשוני. ובלב הזה כתובים כל ביאורי התורה, בבחינת (משלי ג’): כתבם על לוח לבך. ומי שרוצה ליקח איזה ביאור, צריך לו ליקח מהלב הנ"ל, בתפילה בבקשה כנ"ל. ובשביל זה צריך כל אחד ממפרשי התורה, קודם שמתחיל לבאר איזה ביאור, צריך לו מתחילה לשפוך תפילתו לפני השם יתברך, כדי לעורר לב העליון, להשפיע עליו דיבורים כגחלי אש, ואח"כ יתחיל לבאר. כי אח"כ נפתח הצור ויזובו מימיו, היינו ביאורי התורה:

 

ג

 

ויש חילוק בין ביאור שאדם מבאר בינו לבין עצמו, לבין ביאור שאדם מבאר לרבים. כי כשדורש ברבים, וקודם הביאור הוא מקשר את עצמו עם נשמותיהם, ושופך שיחו ותפילתו לפני השם יתברך, בוודאי: הן אל כביר לא ימאס (איוב ל"ו). אבל תפילת יחיד, אפשר שמואסין בתפילתו. וזה בחינת: ודברת אל הסלע לעיניהם – שתפילתך תהיה בשעה שהציבור מקובצים. וזה: הקהל את העם:

 

 

וזהו החילוק בין הלומד מתוך הספר, ובין השומע מפי החכם עצמו. כי השומע מפי החכם עצמו, בודאי נתקשר נשמתו עם נשמת החכם בשעת תפילתו כנ"ל, ויש לזה האדם חלק בביאור הזה. כי ע"י התפילה נתוסף קדושה למעלה, וכל תפילה היוצאת מהרבה נשמות, היא מוספת קדושה למעלה, ומעוררת ביותר לב העליון כנ"ל, ולב העליון שופך מימי הביאור ביותר. הכל לפי רוב אנשים, כן יותר קדושתו. בבחינת (תהלים כ"ב): ואתה קדוש יושב תהילות ישראל – ע"י תהילות ישראל, נתוסף קדושתו. גם כל אלו האנשים העומדים בשעת הדרוש, נכנע רשעתם ע"י הטוב שבחכם הדורש. ולפי ההכנעה, כן נכנעים האוייבים, היינו הקליפות השוכנים סביב לב העליון, בבחינת (יחזקאל ה’): זאת ירושלים שמתיה בתוך הגויים, והיא לב, בבחינת (ישעיה מ’): דברו על לב ירושלים:

 

וזה בחינת מטה, שאמר הקב"ה למשה: קח את מטך והקהל את העדה. מטה, זה בחינת ממשלת וכח הצדיק שנעשה ע"י עבודתו, שעל ידו נכנעים כל האוייבים, הן למטה הן למעלה. וזהו (תהלים ק"י): מטה עוזך ישלח ה’ מציון, היינו המצות ומעשים טובים שהן ציונים לדברים עליונים, שמהם נעשה מטה עוז להכניע אויבים, וזה: רדה בקרב אוייביך. נמצא, מי שהוא אצל החכם בשעת ביאור התורה, נמצא שנכנע הרע שלו כנ"ל:

 

וזהו: (איכה ב’): שפכי כמים לבך נוכח פני ה’. פני ה’, זה בחינת ביאורי ודרושי התורה. כמו (ויקרא י"ט): והדרת פני זקן. זקן זה הדרת פנים, והם שלש עשרה תיקוני דיקנא, והם שלש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן, שצריך לשפוך שיחו ותפילתו קודם שממשיך ביאורי התורה כנ"ל. וזהו: ויפלו על פניהם – כששמעו המריבה, הבינו שע"י ביאורי התורה, שהם בחינת פנים כנ"ל, מחמת הנפילה הנ"ל, מחמת זה התחיל המריבה:

 

ה

 

וכשמתפלל קודם הדרוש, צריך להתפלל בתחנונים, ויבקש מאת הקב"ה מתנת חינם, ולא יתלה בזכות עצמו, אע"פ שעכשיו נתעורר מטה עוזו של עבודתו, אין זה המטה כדי להתגאות, אלא כדי להכניע הרע שבעדה. כי ברבים יש בהם טובים ורעים, וצריך להכניע הרע ברעים כנ"ל. אבל לפני השם יתברך יעמוד כדל וכרש, וידבר תחנונים, ולא יתלה בשום זכות. וזהו (דברים ג): ואתחנן אל ה’ בעת ההיא לאמור – שצריך לדבר תחנונים בשעה שרוצה לומר, היינו קודם הדרוש.