תורה רעז- המשך

תורה רעז – (המשך)

 

 

וכל זה, כשהחולקים הם רשעים, אבל כשחולקים עליו צדיקים, בודאי כוונתם הוא רק לטובה, שמרימין ומנשאין אותו על ידי זה, וממתיקים דינים מעליו, והוא כמו אחד שחופר עצמו תחת חברו ומשליך לו מתנה טובה, וכמו שמצינו כעין זה בצדקה, שכמה תנאים השליכו צדקות בהצנע, כדי שלא ידע המקבל (כתובות סז ע"ב), כן זאת המחלוקת של צדיקים הוא שנותנין לו טובה בהעלם והצנע כנ"ל.

 

וזה שביקש דוד (תהלים צב): בקמים עלי מרעים וכו’. כי יש תמר בקדושה, בחינת (שם): צדיק כתמר יפרח, וכנגדו תמר בסיטרא-אחרא, בחינת שאור בככותבת, וכותבות היא התמרה, היינו התמר שבסיטרא-אחרא, כי שאור הוא כללות ותוקף הדינים, כי הוא בחינת אלקים ברבוע ובמילוי, כמובא, ועל כן נקרא תמר, לשון תמורה, היינו הסיטרא-אחרא, שהיא נקראת תמורה, כי תמורת חכמה – איולת, תמורת חיים וכו’, כמובא (בספר יצירה).

 

ושורש הדינים והסיטרא-אחרא הוא מחלוקת שבקדושה, כי הסיטרא-אחרא הוא בחינת מחלוקת, ושרשם – מחלוקת שבקדושה, ואין הדין נמתק אלא בשרשו, ועל כן ע"י מחלוקת של צדיקים, שהיא מחלוקת שבקדושה, על ידי זה נמתקים הדינים בשרשן כנ"ל, ועל ידי זה צדיק כתמר יפרח, כי נמתק ונתבטל התמר דסיטרא-אחרא, ע"י המחלוקת, שהיא בחינת המתקת הדינים בשרשן.

 

נמצא, שמחלוקת של צדיקים היא טובה גדולה, רק מחמת שמשם נשתלשל ונאחז הסיטרא-אחרא והדינים, שהם מחלוקת גמורה, על כן אפשר שידמה, שהמחלוקת של צדיקים היא גם כן מחלוקת גמור של שנאה ח"ו, מחמת שהם נאחזין שם כנ"ל, אבל באמת הוא רק לטובה. וזה שביקש דוד, כשיהיה עליו מחלוקת של צדיקים, שלא ישמע מן המחלוקת רק טובות, כי בודאי כוונתם לטובה כנ"ל.

 

וזה: בקמים עלי מרעים, היינו מחלוקת של צדיקים, שהם אחים ורעים, בחינת תרין ריעין דלא מתפרשין (זוהר ויקרא ד. עא) כי בודאי הם אוהבים גדולים, וכשהם יקומו עלי: השפענח אזני צדיק כתמר יפרח – שלא ישמע מן המחלוקת כי אם הטובות שעושין לו בזה, שהוא בחינת צדיק כתמר יפרח, בחינת המתקת הדינים כנ"ל, ולא יטעה ח"ו, שהיא מחלוקת גמורה ח"ו כנ"ל, כדי שלא ליתן להם אחיזה בזאת המחלוקת, כי זאת המחלוקת הוא רק לטובה כנ"ל:

 

גם כל הרפואות באין מן הארץ, ועל כן בעת שהארץ נותנת יבולה, שנותנת כח בכל האילנות והצמחים, דהיינו בזמן החניטה, שהוא בחדש אייר, אזי יש כח יותר בכל הרפואות, כי אז נותנת הארץ בהם כח, אבל בזמן אחר, אפילו אם יקחו אותן הרפואות בעצמן, אין להם זה הכח, ועל כן לוקחין רפואות בחדש אייר, שהוא "מייא". ועיקר הוא ארץ ישראל, כי כל הארצות מקבלין מתמצית ארץ ישראל.

 

וארץ ישראל יש לה שתי בחינות: לפעמים נקראת ארץ כנען, ולפעמים נקראת ארץ סתם. היינו כשיש מחלוקת, אזי נקראת ארץ כנען, בחינת כאן עני, כמו שאמרו רז"ל על פסוק: ולא יהיה כנעני – אין כאן עני. נמצא, כנען הוא בחינות כאן עני, וזה על ידי מחלוקת, כי מחלוקת אחת דוחה מאה פרנסות. וזה בחינות (בראשית יג): ויהי ריב בין רועה מקנה אברם ובין רועה מקנה לוט והכנעני אז בארץ – שע"י הריב והמחלוקת, על ידי זה והכנעני וכו’, כי אזי נקראת בחינת ארץ כנען כנ"ל.

 

אבל כשיש שלום, אזי היא נקראת בחינת ארץ סתם, ואזי היא בחינת (תהלים סז): ארץ נתנה יבולה – שנותנת כוחותיה לכל יבול הארץ, ואזי יש כח לכל הרפואות כנ"ל, ועל כן אותיות "אייר" ראשי תיבות: א’ויבי י’שובו י’בושו ר’גע (תהלים ו’), כי אזי הם כל הרפואות, שהם בחינת שלום, בחינת ארץ נתנה יבולה כנ"ל, שהוא היפך המחלוקת, שהיא בחינת ארץ כנען כנ"ל:

 

ודע, שעיקר כבוד שבת היא האכילה, כמו שכתוב (שמות טז): אכלוהו היום, כי אכילת שבת יקרה מאד, כי הוא כולו אלהות, כולו קודש, וכמבואר (לעיל בסי’ נז). ועל כן מצוה גדולה להרבות בסעודת שבת, והוא תיקון לחילול שבת, כי מחילול שבת אי אפשר ליזהר, כי בקל אפשר להכשל בחילול שבת ח"ו, והתיקון הוא ע"י האכילה של שבת, כי חילול שבת הוא בחינות חלל, בחינת הסתלקות, בחינות: כי ימצא חלל באדמה (דברים כא), ומי שמתה אשתו הראשונה, פסיעותיו מתקצרות כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין כב), ושבת היא בחינת אשתו ראשונה, כמו שאמרו רז"ל (בראשית רבה פרשה יא), שאמרה שבת לפני הקב"ה: לכל נתת בן זוג, ולי לא נתת. והשיבה השם יתברך שכנסת ישראל הוא בן זוג שלה. נמצא, שחילול שבת הוא בחינות פסיעות קצרות, בחינות פסיעותיו מתקצרות כנ"ל.

 

והנה מצינו להיפך, כי הלא אדרבא, רז"ל אסרו לפסוע בשבת פסיעה גסה (שבת קיג ע"ב), וצריך דווקא לפסוע בשבת פסיעה קטנה. אך דע, כי בחול, כשעושין מצוה, וכל מצוה היא קומה שלימה, יש מקומות שהסיטרא-אחרא יונקת מהם, והן הרגלין של המצוה, שמשם יניקת הסיטרא-אחרא, בבחינות (משלי ה): רגליה יורדות מות,  ובשבת עולין הרגלין מן הקליפות, בבחינות (ישעיה נח): אם תשיב משבת רגליך, שבשבת משיבין הרגלין של מצוה אל הקדושה, ואזי מתחלת לילך לפני השם יתברך.