תיקון תאוות הממון

רבינו הקדוש אומר שבחג הפסח נמשך שכל חדש לתקן תאוות ממון. נעיין בדברי רבינו כדי שנוכל להכין את עצמנו לקבל את השכל הנפלא הזה ונזכה להיטהר מתאוות הממון שהיא עבודה זרה ממש.

רבינו הקדוש כותב (לקו"ת א): "אך יש שלוש מידות, שהם מחריבי ירושלים, דהיינו הלב, היינו שמפסידין היראה התלויה בלב. והשלוש המידות הם: 'תאוות ממון' ו'תאוות אכילה' ו'תאוות משגל', כי שלוש מידות אלו הם בלב, ועל כן הם מפסידים היראה שבלב".

רבנו מבאר שהתאוות הנ"ל שולטות בלב, וצריכים לתקן את שלוש המידות הללו ולצאת משלוש התאוות כדי לזכות ליראת שמיים אמתית. אנו נתמקד במאמר זה בתאוות ממון כי על פי דברי רבינו, פסח זה הזמן לתקן תאוות ממון. רבינו מבאר שתאוות ממון היא בלב: "ממון – שורשו בלב, בבחינת: 'ברכת ה' היא תעשיר, ולא יוסיף עצב עמה'; בחינת: 'ויתעצב אל לבו'."

יוצא שתאוות הממון היא נקראת 'עצב' והיא ההיפך מברכת ה', וכמו שאומר רבינו הקדוש בפירוש בתורה כג שתאוות הממון נקראת עצבות ופנים חשוכות והיא עבודה זרה וכפירה ממש. נמצא, שעל ידי שזוכים לבטל תאוות ממון זוכים לשמחה ולפנים מאירות ולאמונה שלימה.

בסעיף הבא מבאר רבינו איך זוכים לתקן את תאוות הממון: "ולתקן שלוש מידות אלו הוא על ידי הדעת, שצריכין להמשיך הדעת אל הלב, בבחינת: 'וידעת היום והשבות אל לבבך', שצריך להמשיך הדעת אל הלב, ועל ידי זה נתתקן שלוש מידות הנ"ל. כי הדעת הוא בחינת תלת מוחין, תלת חללי דגולגלתא, והם בחינת שלוש רגלים. כי כל רגל הוא בחינת התחדשות המוחין, שנמשך שכל חדש לתקן שלוש מידות אלו, היינו בכל רגל משלוש רגלים נתתקן מידה אחת משלוש מידות הנ"ל. על כן צריכין ליזהר מאוד בכבוד יום טוב ולקבל השלוש רגלים כראוי. כי על ידי מצוות השלוש רגלים, על ידי זה זוכין לתקן השלוש מידות הנ"ל, כי 'בפסח נתתקן תאוות ממון', כמו שכתוב: 'וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום' – 'בעל כרחם' (ברכות ט), כי הם לא רצו כלל, כי אז נתתקן תאוות ממון".

רבינו אומר שהתיקון של תאוות ממון הוא קודם כול לזכות לשכל הנכון, לזכות לדעת, ולאחר מכן צריכים להכניס את הדעת ללב על ידי הרבה תפילות, אבל השלב הראשון הוא השכל, לחדש את הדעת, כי הכול תלוי בדעת הנכונה. רבינו הקדוש לא מסביר בדיוק מהי הדעת אלא מביא פסוקים ורמזים שיש בהם שכל נפלא, נעיין בהם ובעוד מקומות ונבהיר היטב מהי הדעת והשכל שעל ידה יוצאים מתאוות ממון.

רבינו מביא את הפסוק "ברכת ה' היא תעשיר" (משלי י). השכל העיקרי בעניין הפרנסה הוא לדעת שהפרנסה ביד הקב"ה ואילו ההשתדלות בעניין פרנסה לא מעלה ולא מורידה כלל. מה מעשיר? ברכת ה'. נקודה. הפרנסה היא בכלל לא התפקיד של הבן אדם אלא היא תפקידו של הקב"ה. וכל הבחירה של האדם בעניין הפרנסה היא רק: איך הוא רוצה לקבל את הכסף. ונבאר:

עיקר השכל שבו תלוי ביטול תאוות ממון הוא שצריך לדעת שה' משגיח השגחה פרטית מדויקת על כל אדם ועל כל נברא בכל העניין של הפרנסה שלו. וה' קובע בדיוק כמה ירוויח וכמה יפסיד. כמובא בגמרא (ביצה טז.): "כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים חוץ מהוצאת שבתות והוצאת י"ט והוצאת בניו לתלמוד תורה שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו". וכן מובא בגמרא בב"ב (י.): "כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה, כך חסרונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה".

והבחירה של האדם היא איך יקבל ומהיכן יקבל את מה שה' קבע לו. אם ה' קבע לו סכום – הוא יקבל את הסכום הזה. אם יש לו שכל ודעת של אמונה בעניין הפרנסה הוא יקבל את זה בצינור של זהב ממתנת ידו המלאה הרחבה והפתוחה של הקב"ה, וזה יהיה שפע מבורך, מלא ברכת ה', והוא ישמח בו, ואם אין לו שכל הוא יקבל את זה דרך הטעויות שלו וההשתדלויות שלו, או חלילה, דרך העבירות שלו, וזה יהיה כסף בלי ברכה ומלא בעצבות וביגיעות.

לכן את הסכום הוא יקבל, אבל מאיפה יקבל את הסכום? זה תלוי במדרגת האמונה שלו:
אם יש לו אמונה שלימה – הוא לא צריך לעשות שום השתדלות. הוא מאמין באמונה שלימה שאם ה' רוצה לתת לו מיליון דולר – ה' ייתן לו. הרבה דרכים למקום, כגון שימצא אוצר וכדומה; או ייתכן גם שיזכה שה' ישלח לו את אליהו הנביא עם כל מה שקצוב לו, וכך הוא יזכה גם לפרנסה בשפע וגם לגילוי אליהו על הדרך. כמו שאומר רבינו (לקו"ת ד): "מאחר שהוא יתברך היה יכול לברוא עולמות כאלו בלי אתערותא דלתתא כלל, רק על ידי חסדו, בוודאי הוא יכול להחיות ולקיים העולמות רק על ידי חסדו, ולא היינו צריכים לעשות כלל שום עסק ומלאכה, ואפילו ההכרחיות היו נעשין על ידי אחרים, כמו שכתוב: 'ועמדו זרים ורעו צאנכם, ובני ניכר איכריכם וכורמיכם, ואתם כוהני ה' תיקראו'."

ויותר מזה, מי שזוכה לאמונה השלימה בכלל לא רוצה ולא צריך כסף. הוא צריך אוכל? ה' ישלח לו אוכל. הוא צריך ספרים? ה' ישלח לו ספרים. הוא צריך דירה? ה' ייתן לו דירה וכן בכל מה שצריך. אבל לרצות כסף – אין דבר כזה! אדם כזה, אין לו דאגות, והוא תמיד שמח ומאושר, כי יש לו ביטחון מלא בקב"ה.

ואם אין לו כזו מדרגת אמונה והוא עדיין צריך לעשות השתדלות, לפחות שיאמין שההשתדלות היא רק כלי לקבל את ברכת ה' ואינה הסיבה לפרנסה או לשפע, וממילא יאמין שה' יפרנס אותו בסיבה קלה, ויעשה תורתו קבע ומלאכתו עראי רק כדי לצאת ידי חובת ההשתדלות, כמו שאומר רבינו (ל"מ כג): "ואלו בני אדם הנופלים בתאוות ממון, ואינם מאמינים שהקדוש ברוך הוא יכול לפרנס את האדם בסיבה קלה, ורודפים אחר פרנסתם ביגיעות גדולות, והם אוכלי לחם בעיצבון". וכן אומר שם: "כי המשוקע בתאוות ממון, אינו בוטח בה', כי הוא עובד כל עכו"ם. אך: 'ואני אבטח בך' שתוכל להזמין לי פרנסתי בסיבה קלה, ואהיה שמח בחלקי, ולא אהיה משוקע בתאוות ממון."

תאמין בה' שיכול לתת לך פרנסה בסיבה קלה, שהרי אין קשר בין ההשתדלות לפרנסה. ה', ורק ה', מפרנס, ואם האדם עדיין חייב לעשות מלאכה זה רק בגלל שיש לו בירורים ותיקונים לברר כמו שיובן על פי המשל הבא (בשם הבעש"ט):

באחת העיירות התגוררו שני עשירים שכנים, האחד היה בעל צדקה וחסד ומכניס אורחים, ואילו חברו היה קמצן ונצלן. יום אחד הזדמן לעיר עובר אורח עני שהיה רעב מאוד ובירר היכן יוכל למצוא פת לחם להשביע את רעבונו, הפנו אותו אנשי העיר לביתו של העשיר הצדיק, אך למרבה הצער, העני הגיע בטעות לביתו של השכן הקמצן.

השכן הקמצן שמע את בקשתו של ההלך ואמר לו: 'אתן לך לאכול, אבל אצלי קודם כול צריכים לעבוד!' בלית ברירה הסכים העני המורעב לתנאי ועבד קשה במשך כמה שעות בביתו של העשיר הקמצן, לאחר שהעשיר ניצל את טיפות דמו האחרונות אמר לו: 'אני רואה שעבדת כהוגן. עכשיו, לך לבית שממול ביתי ושם ייתנו לך לאכול בשפע'.

הלך העני לבית של העשיר מכניס האורחים כשברכיו כושלות, ואכן קיבלו אותו בסבר פנים יפות והגישו לפניו מאכלים משובחים בשפע. תוך כדי שהעני אוכל נפלטה מפיו אנחה כבידה. אמר לו בעל הבית: 'על מה אתה כל כך נאנח, הרי יש לפניך אוכל בשפע?' אמר לו העני 'אמת, הארוחה טובה ומשביעה, אבל עבדתי כל כך קשה עבורה…' התפלא העשיר על דבריו שהרי לא ביקש כל תמורה, והעני גולל בפניו את כל הסיפור. הבין העשיר את רשעותו של שכנו הקמצן ואמר ליהודי: 'ר' יהודי, עבדת בחינם ואתה אוכל בחינם…'

והנמשל ברור ומובן: מה שצריכים לעבוד זה בגלל העבירות והתיקונים של כל אחד ואחד, אבל את הפרנסה מקבלים בחסדו ובטובו של הבורא, בדיוק כמו במשל זה שבו אנו לומדים מאותם שני העשירים, שאין שום קשר בין ההשתדלות והיגיעה לבין הפרנסה.

שתי המדרגות האמורות לעיל הן מדרגות של ביטחון בה', והן ההיפך מתאוות ממון. אבל רבינו אומר במפורש, שעל ידי תאוות הממון טועים לחשוב שהפרנסה היא לפי ההשתדלות, וגם בזה יש רמות: יש מי שחושב שצריך 'לעזור' לקב"ה לפרנס אותו, כאילו שבלי ההשתדלות שלו, הקב"ה לא יכול לפרנס אותו ח"ו, אבל הוא לפחות מאמין בה' שהוא המפרנס, אף על פי שזו אמונה חלשה ומקולקלת, כי באמת אינו כן, כאמור שה' יכול לתת לו פרנסתו בלי שום השתדלות, ורק בגלל קלקול האמונה שלו מתעקמת לו הדעת שחושב שצריך לעשות השתדלות. כל זה הוא בחינת בלבול וערבוב המדמה, שהוא בלבול האמונה שממנו מגיעים לשכלים עקומים כמו שאומר רבינו (ל"מ כה): "כל החטאים באין על ידי כוח המדמה שמשם נמשכין כל התאוות".

ויש כאלה שנפלו למדרגה נמוכה יותר שחושבים שהכול תלוי רק בהשתדלות שלהם, כי חושבים שהפרנסה היא תוצאה ישירה של ריבוי השתדלות. יותר השתדלות = יותר פרנסה, ח"ו. וזה לבד כבר נקרא עבודה זרה, כי הוא חושב שיש כוח בעולם שיכול לפרנס ולהשפיע חוץ מ"ברכת ה' היא תעשיר", והם בוחרים לקבל את הכסף על ידי טרחות ויגיעות גדולות, כי אין להם דעת ואין להם אמונה שרק ה' הוא המפרנס. וכך כותב רבינו (ל"מ כג): "כל עבודות זרות תחובים בממון!"

אדם שמשוקע בתאוות ממון יכול בקלות להגיע למצב שבוחר לקבל את הפרנסה בדרך איסור רח"ל, זאת אומרת שבוחר לקבל את הפרסה שלו בצינור מטונף, על ידי שמרמה או גוזל או משקר, וזה בוודאי גרוע יותר.

והשפל הנמוך ביותר של תאוות ממון שהוא יותר גרוע אפילו מעבודה זרה, הוא ההימורים, ה' יצילנו. שהרי קשה מאוד להוציא את האדם אפילו מתאוות ממון רגילה שהיא עבודה זרה רגילה, כמו שאומר רבינו שצריכים לצעוק מאה וארבעים קולות על המשוקע בתאוות ממון, וכן אומר שמכל התאוות אפשר להוציא את האדם חוץ מתאוות ממון, כמובא בסיפורי מעשיות (יב): "ענה ואמר הגיבור להבעל תפילה, ששמע מהמלך, שמכל התאוות אפשר להוציא את מי שנפל לתוכם, אך מי שנופל לתאווה זו של ממון, אי אפשר בשום אופן להוציאו משם, ובוודאי לא תפעול כלל אצלם, כי אי אפשר להוציאם מזה כלל".

וכל שכן וכל שכן למי שנפל להימורים רח"ל שזה עיקום השכל ובלבול המדמה הגרוע ביותר שעליו יש רחמנות גדולה ביותר מכל הנופלים לתאוות ממון, ולצערנו הרב שומעים כמה וכמה נופלים בתאווה זו, שבוחרים לקבל את השפע שקצב להם ה' דרך צינור של ביוב ממש, וכמעט כולם מאבדים את ממונם בידיהם ומפסידים את הבית שלהם ואת הבתים של ההורים שלהם ואת המשפחות שלהם ומגיעים עד להתאבדויות ממש, רח"ל.

מדוע ההימורים גרועים יותר מאשר פרנסה על ידי גזל ורמאות? כי כאשר יהודי משקר או גונב רח"ל, הוא לפחות יודע שהוא עושה עבירה חמורה ויש לו ייסורי מצפון ולכן יש סיכוי שיחזור בתשובה; אבל כאשר יהודי מהמר, הוא חושב שלכל סוג של הימורים יש חוקים וכללים והרי הוא פועל לפי הכללים ולכן אם הוא מרוויח הוא חושב שקיבל את שלו ביושר. אבל באמת אינו כן. לפי ההלכה, זה גזל כי כשהרוויח כסף, זה כסף שהצד השני הפסיד, ואף אחד לא רוצה וכל שכן לא שמח להפסיד, יוצא שהכסף שהרוויח לא ניתן ברצון אמתי ושלם והמפסידים לא מוחלים על ההפסד העצום. וגם הוא שמח על חשבונם של אחרים שהוציאו את דמם ודם משפחתם ונהרסו להם החיים על ההימורים האלה, והוא מרוויח עושר על חשבון חיים של אנשים ומשפחות.

כאשר אדם עובר עבירה וחושב שהיא לא עבירה הוא נמצא במצב הרבה יותר קשה כמובא ברמב"ם בהלכות תשובה שדברים שאדם מורה בהם היתר לעצמו חזקתו שלא ישוב עליהם בתשובה לעולם, כי הוא לא מבין בכלל שהוא עושה עבירה.

נמצא שההימורים הם כפירה גמורה. וכל מי שסומך על ההשתדלות זו שהיא ההימורים, הוא מכניס ומטביע את כל כולו בתוך הכפירה של ההשתדלות, כי יש בזה את הכי הרבה אמונה בהשתדלות שחושב: 'אני יכול, יש לי מזל, אני יודע איך לעשות' וכו' ולמרות שהשכל הישר מואס בזה, העבודה זרה של ההשתדלות מעבירה אותו על דעתו לגמרי והוא מגיע להיפך הגמור מהשכל.

וכל מה שאמרנו זה אם באמת "הרוויח", אבל המציאות היא שכמעט כל העוסקים בהימורים רק מפסידים ומפסידים, כידוע. ובאמת זו טעות ושיבוש מאין כמוהו גם על פי השכל של העולם הזה, וכל שכן על פי האמונה. כי הגמרא הקדושה שהבאנו לעיל אומרת שכל מזונותיו של אדם קצובים לו, נמצא שלעולם הוא לא ירוויח יותר ממה שקצוב לו. לעולם לא. גם אם הוא מרוויח סכום גדול, כי הוא קיבל את כל ההקצבה השנתית שלו בפעם אחת – יוצא שעד סוף השנה הוא לא ירוויח יותר ורק יפסיד ויפסיד, וגם הרווח הזה הגיע לו בצינור מטונף וטמא ובכפירה גמורה ולא תהיה לו בזה שום ברכה כי רק ברכת ה' היא תעשיר.

אבל להפסיד – הוא יכול להפסיד גם מעבר למה שקצבו לו שצריך להפסיד, כי הוא יכול לבחור לאבד את ממונו בידו. כל אלה ששמים כספם על ההימורים מאבדים את ממונם בידם כי להרוויח יותר ממה שקצבו להם אין להם סיכוי, אבל להפסיד הם יכולים להפסיד גם מה שאין להם! (ועיין באריכות בספרים "בגן האמונה" ו"בגן העושר" בעניין זה)

צריכים להאמין שלהרוויח יותר מהקצוב לא תוכל לעולם, אבל להפסיד – אדם יכול להפסיד בלי סוף רח"ל. גם מי שגונב לא יקבל לעולם יותר ממה שקצוב לו, הוא גונב רק מעצמו, כי אם לא היה גונב, היה מקבל את שלו בהיתר ובנחת, כי התקציב הוא רק בידיו יתברך ומה' יתברך אי אפשר לגנוב לעולם. ואם הגנב ייתפס וישלם על גניבתו בכפל כפליים נמצא שהוא זה שהפסיד את עצמו. הוא קבע לעצמו שיפסיד וייפול וירד מטה מטה.

לכן כל המהמרים וכן כל אלה שחושבים שירוויחו על ידי דרכים לא כשרות, צריכים לשנן היטב: להרוויח יותר לא תוכל לעולם, נמצא שכל מה שאתה עושה באיסור זה מאה אחוז הפסד!

עד כה הסברנו את השכל הנכון בעניין הממון והפרנסה, ובשבוע הבא נסביר, בעזרת ה', את החלק השני: מהו השכל הנכון שבו תלוי ביטול ותיקון תאוות ממון. ובזכות אבותינו שבטחו בה' שימציא להם מזון ומחיה בארץ מדבר וערבה, יזכנו ה' לביטחון שלם וישפיע שפע גדול לכל בית ישראל לכל צרכי החג הבא עלינו לטובה.