תמימות

 

כל העקמימות שיש בלב הרבה בני אדם, שאומרים שאינם יכולם לעסוק בעבודת השם מחמת חסרון פרנסה ושאר יסורים ומניעות, חס ושלום, כל זה נמשך מבחינת המבוכה של הקושיא: צדיק ורע לו רשע וטוב לו, שזאת המבוכה המבלבלת הרבה אנשים, ואפילו מי שאינו נכנס כלל במחשבתו בקושיא זאת, אף על פי כן כל הדיבורים הנ"ל, הכל נמשך ונשתלשל משם. עיקר התיקון לזה הוא רק תמימות ופשיטות. להשליך כל החוכמות ולבלי להרהר אחריו יתברך כלל ולדעת ולהאמין כי ישרים דרכי השם, ויתגבר בכל מה שעובר עליו לחטוף בכל יום איזה טוב כל מה שיוכל, כי לית יום דלית בה טוב (כי אין יום שאין בו טוב), ולא יהרהר על משפטיו יתברך כלל, שזה עיקר האמונה – להאמין שהכל מאת השם יתברך ואין להרהר אחריו כלל, כי צדיק וישר הוא, ובזה בעצמו ממתיקים לו את הדינים וזוכה להתקרב אל השם יתברך דווקא על ידי כל מה שעובר עליו.

 

 

בעת ששהה רבנו בדירתו של נחמן נתן, סיפרו לפניו, שנסע נחמן נתן בעניין עסקיו והתפאר בביתו לפני נסיעתו, שיחזור מנסיעתו בעשירות כזו, שיוכלו לעשות גשר ממטבעות הזהב שיביא עימו בחזרתו, מביתו עד לרחוב מרוב הצלחתו. ואז עמד לפני רבנו רבי טוביה מטירהוויצא.

 

נענה רבנו ואמר: "שני הדברים האלה אינם יכולים להיות ביחד, או שלוקחים את המעות מהאדם, או שלוקחים את האדם מהמעות", המשיך רבנו ושאל את רבי טוביה: "רבי טוביה, אמור נא לי, מה יותר טוב: כשלוקחים את המעות מהאדם או את האדם מהמעות?".

 

ענה רבי טוביה: "ודאי טוב יותר, שלוקחים את המעות מהאדם! והאדם נשאר בחיים". ושתק רבנו.

 

אחר כך נסע רבי טוביה לביתו, ובדרך, כשפגש חברים מבני עירו ושאלם על שלום ביתו, לא ענו לו דבר, ושאלם: "מדוע שותקים הינכם לשאלתי?", סיפרו לו, שלא רצו להודיעו משלום ביתו, מחמת שנשרף ביתו ואיבד את כל רכושו. כששמע זאת הפטיר ואמר: "הרי אני בעצמי אמרתי לרבנו, שטוב יותר כשלוקחים את המעות מהאדם…"

 

לאחר זמן הגיעו אנשים לאומן, שסיפרו שפגשו בנחמן נתן בנסיעתו לביתו, אולם הוא חלה באמצע הנסיעה במחלה קשה מאוד, שהיתה נקראת "הפצע השחור", שהיתה מדבקת ומסוכנת מאוד, אשר אין ממתינים לרפואתו כלל, כדי שלא ידבקו ויחלו על ידו אנשים אחרים, וקברו אותו בעודו חי… כי דחפו אותו במוטות ארוכות לתוך הקבר, כדי שלא ידבקו במחלתו, ונתקיים אצלו הדיבור השני של רבנו, שאמר: "שלוקחים את האדם מהמעות".