תמימות

 

צריך כל אדם להסתכל בנפשו, שלא יצא מדרכי התמימות באמת, ויחפש דרכיו בכל עת, וישמור נפשו מאוד, שלא יטה אותו הבעל-דבר מן האמת, חס ושלום, על ידי חוכמות של הבל, המצויים עתה בעוונותינו הרבים, ושלא להפוך לו אמת לשקר ועבירה למצווה, חלילה, כי זה גרוע מן הכל.

 

ויזכור את עצמו בכל עת איך שאינו נקי בעניין תאוות המשגל, ועל ידי זה כלי המוחין שלו אינם בשלמות, ואפילו אם הוא מוחזק ומפורסם ללמדן וחסיד, אף על פי כן מאחר שיודע בנפשו, שאינו נקי וזך בעניין זה בשלמות כראוי, וממילא תפיסת המוחין שלו אינה בשלמות, על כן תיכף כשרוצה הבעל-דבר להטותו מדרך התמימות האמיתית, אפילו נקודה בעלמא, ואף על פי שנדמה לו שעל פי התורה מגיע כך, צריך לירא לנפשו ולחשוב אולי טועה הוא דבר ומחשבה זו, וסברא זאת נמשכת אצלו מבחינת: "לא זכה – נעשית לו סם מוות", שנאמר על מי שלא זכה עדיין לשלימות כלי המוחין על ידי תיקון הברית בשלמות.

 

 

 

הרב של העיר הייסין היה מציק לאנשי שלומנו מאוד, והיו מתאוננים אנשי שלומנו בפני רבנו, על התנהגותו הרעה. פעם התאונן רבי ראובן יוסף, דודו של רבי נחמן מטולטשין, לפני רבו על הסבל הרב שסובלים ממנו.

 

אמר לו רבנו: "לך ועמוד בפתח בית הרב, ועל כל שאלה שיפסוק, תאמר אתה לשואל שיחזור לרב ויאמר לו, שרבי ראובן יוסף אומר, שההיפך הוא הנכון. ואל תעיין כלל, אם אתה צודק או לא, רק תסמוך עלי". וכן עשה.

 

ובא אדם אחד מתושבי העיירה עם איזה שאלת נשים לרב, וכשיצא השואל, שאלו רבי ראובן יוסף: "מה פסק הרב?" ועל מה שענה לו, אמר רבי ראובן יוסף, שהפסק הנכון הוא ההיפך! וכן עשה בעוד שאלות, ונעשה מזה רעש גדול, כי היה רבי ראובן יוסף למדן מופלג וחששו מפסקיו, עד שהלכו הלומדים ובררו מה הוא הפסק הנכון, וראו שהצדק עם רבי ראובן יוסף, וברח הרב מהעיר מרוב בושה.