תנו לישראל קמפבל להצחיק אתכם

ישראל קמפבל, קומיקאי חרדי שמופיע בברודווי חמש פעמים בשבוע, רוצה לספר לכם על שלושת הגיורים שעבר בדרך ליהדות. אז מה מצחיק כאן? איך שהוא מספר את זה.

10 דק' קריאה

חנני בלייך

פורסם בתאריך 06.04.21

הוא קומיקאי חרדי המתגורר בירושלים. בתחילת דרכו היה מדביק בעצמו את המודעות למופע הקומי שהעלה, אבל כיום הוא אחד הקומיקאים המבוקשים בניו יורק. הוא מעלה חמש פעמים בשבוע את המופע שלו בתיאטרון Bleecker Street שבברודווי. ישראל קמפבל, פעם כריס קמפבל, נולד לאב קתולי ואם נזירה, אבל כשהחליט להפוך ליהודי הדרך הייתה מעט ארוכה, במהלכה עבר שלושה גיורים: רפורמי, קונסרבטיבי, וגיור אורתודוקסי כהלכתו, ועל כל זה תשמעו במופע.

פאות לחייו מתבדרות ימין ושמאל, והמבט שלו ממוקד אל הקהל, הוא מספר להם את סיפור חייו, והקהל יושב מולו וצוחק. חיים לא פשוטים הוא עבר. מנער לא יהודי הולל ופוחז בפילדלפיה שלא בחל בשום אמצעי לספק את תאוותיו, והוא הופך ליהודי חרדי המעוטר כיום בכל הסממנים הנדרשים, ושומר על קלה כבחמורה. בנערותו הוא היה בן להורים מזן שונה, וחווה ילדות לא קלה, אבל כיום הוא משתמש בה כדי להצחיק אנשים, וגם לעורר בהם איזשהו רגש של תשובה. הוא מספר על ילדותו הקשה, והקהל צוחק. הוא מספר על תהליך שלם אותו עבר בדרכו אל היהדות, במהלכו התגייר שלוש פעמים – גיור רפורמי, קונסרבטיבי, ולבסוף – בגיור אורתודוקסי כדת משה וישראל – והקהל צוחק…

מה כל כך מצחיק באדם שעבר כל כך הרבה, וחווה דרך ארוכה בדרכו אל היהדות? צריך לשבת לידו כדי להבין. הסיפור שלו אולי רציני למדי, אך הבן אדם עצמו – ממש לא. הוא משתמש בהרצאות שלו בסגנון דיבור משעשע, ונראה כי כל מה שהוא יוציא מפיו – יצליח איכשהו להצחיק את הקהל היושב מולו, שיותר משבא לשמוע את הסיפור חייו של המרצה, הגיע לראות את הדרך בה הוא מציג אותו.

"גדלתי כקתולי", הוא מתחיל לספר בראשית מופע הסטנד-אפ שלו. "לא קתולי אדוק אבל גם קתולי לא אדוק זה מספיק קתולי… תמיד שואלים אותי עד כמה הייתי קתולי? ואני אומר: מספיק קתולי כדי לדעת שאני הולך לגיהינום… ואז החלטתי להחליף דת. כך עובד המוח היהודי".

מידי כמה דקות במהלך ההרצאה הוא עוטה ארשת רצינית, ומספר לקהל את תהליך המסע שלו אל היהדות. "שמי ישראל קמפבל. אני מתגורר בירושלים, אך לא תמיד שמי היה ישראל. נולדתי בשם כריס קמפבל, וגדלתי בפרברים של פילדלפיה. גדלתי כקתולי, ואחר כך התגיירתי. לא פעם, לא פעמיים, אלא שלוש פעמים. במהלך כל שנות לימודיהם, התחנכו הוריי בבתי ספר קתולים, וכך גם חינכו אותי כשנולדתי".

קמפבל מספר כי הוא מתגורר בירושלים, וליבו ומחשבותיו אכן נמצאים בה, אך בשנה האחרונה, הוא מתגורר באופן ארעי בניו יורק, זאת בשל העובדה שתיאטרון Bleecker Street, אחד מתיאטראות ברודווי המפורסמים ביותר הזמין אותו להציג את המופע שלו מעל בימת התיאטרון. בחודשיים האחרונים מופיע קמפבל באותו תיאטרון בפני אלפי-אלפי צופים, כאשר המופע מתקיים חמש פעמים בשבוע, בשל הביקוש הרב של אמריקאים, יהודים ולא יהודים, לצפות בו. במהלך המופע הוא עוסק שוב ושוב בשאלה, האם משהו בו הפך ליהודי כבר בגיור הראשון, אולי בשני, אבל כנראה – שרק בשלישי, הוא מסכם בחיוך. לפני שהפך לאחד הקומיקאים המבוקשים במנהטן, את המודעות למופע הסטנד-אפ שלו אותו היה עורך לפרקים בירושלים, אגב, הוא נהג לתלות בעצמו, כששקית גדולה עם מודעות בתוכה תולה על כתפו, הוא עובר בין לוחות המודעות בעיר הקודש.

"אני בנם הבכור של אם ממוצא איטלקי", הוא מספר. "היא הייתה אישה עם הפרעה דו-קוטבית, ואבי, לעומת זאת, ממוצא אירי שהיה שקט באופן מפחיד. זה מה שהופך אותי לרגשן חסר תקנה, ובצורה מאוד שקטה… (אין ספק שבאנגלית זה נשמע קצת יותר מצחיק, ח.ב.)". קמפבל, אולי כמו כל קומיקאי במהלך מופעו, לא צוחק מהבדיחות של עצמו לאורך ההרצאה. "דיברתי פעם עם חבר שלי מניו יורק, ואמרתי לו שהייתי צריך לעבור לירושלים כבר מזמן. בגלל שכיום כשאני הולך ברחוב, אנשים מזהים אותי, ואומרים לי תודה על המופע, ומוסיפים: ‘זה המופע הכי מצחיק שראיתי. אתה הקומיקאי הכי מצחיק שראיתי’. ואני מיד חושב, ‘הייתם צריכים לראות עוד קצת מופעים’…" הוא מספר לקהל, שכאשר היה בניו יורק שדדו אותו פעם שלושה בחורים ברכבת התחתית. שנים אחר כך, בלוס אנג’לס, שדד אותו בחור אחד עם אקדח. "זה מה שמוכיח", הוא אומר, "שהטכנולוגיה גוזלת מקומות עבודה…" (בתמונה, ישראל בצעירותו לפני הגיור).

בנערותו הרבה לשתות מ"הטיפה המרה", אך אם זה היה נשאר ב’טיפה’, עוד היה בסדר. הטיפות הפכו לשטף. "את המשקה הראשון שלי שתיתי בגיל 9, ובין הגילאים 12 ל-19 השתמשתי באלכוהול וגם בדברים גרועים יותר על בסיס קבוע. הרמז הראשון לכך שהייתה לי בעיה עם השתייה, היה כאשר אחד החברים שלי התפכח, והוא הפסיק לשתות. זה זעזע אותי, ואפילו לא ידעתי עד כמה. כמה חודשים אחר כך פגעתי בתאונת ‘פגע וברח’ בכומר קתולי. למרות זאת הוא מצא אותי ושאל אם שתיתי. אמרתי לו ‘לא, לא שתיתי’. אבל איש לא חשב שזה מצחיק. לא נתנו לי לנהוג אז הביתה. חשבו שזה רציני. אז החלטתי לחפש עזרה".

מיד אחרי גיל התיכון עבר כריס לפלורידה, שם העביר מספר שנים. "פגשתי שם אישה יהודיה בשם לורה אן לוינסון ז"ל. לבחור קתולי כמוני, זו הייתה הכרות עם רוחניות חדשה שלא הכרתי. היא אמרה לי שהיא תלמד אותי להיות בקשר אמיתי עם אלוקים. זה היה לא ייאמן בשבילי אז. היא אמרה שאם אני כועס עליו – עלי להגיד לו את זה, אם הוא גורם לי אושר אני צריך לשמוח, ואם צער – לבכות. זה עמוק! ואז היא נתנה לי לקרוא ספר. קראתי את אותו הספר וכבר רציתי לעבור לישראל… ראיתי את עצמי מוציא אבוקדו מאדמת ארץ ישראל. איך יכולתי לדעת", שואל קמפבל בפנים רציניות, "שאבוקדו גדל על העצים? אני מפילדלפיה, ובמקום בו גרתי הם גדלו בסופר, בשורה השישית, בסמוך לעגבניות…"

"הלוואי שהייתי הנר השני של חנוכה"

קמפבל לא הגדיר את עצמו אז כאדם דתי. "לא אהבתי בכלל דתות. לא יהדות ולא קתוליות. לא אהבתי סמכות וגם לא שאומרים לי מה לעשות. עם זאת, אני אדם רוחני, ונאבקתי אז להיות קשור להשם ברמה הרוחנית. שנים אחר כך שאלה אותי רבנית מסוימת מה גרם לי להתעניין ביהדות, ואמרתי לה שההתעניינות הגיעה לאחר קריאה בספר ‘אקסודוס’ (הכינוי לספר שמות באנגלית, ח.ב), עיניה נצצו כמו שרק עיניים של רבניות מסוגלות, והיא אמרה לי: ‘כן, התנ"ך הוא ספר רב עוצמה’. ואז הסברתי לה שקראתי את ספר הקריאה ‘אקסודוס’ אותו כתב סופר מפורסם…"

רק שנים אחר כך הוא חשב על גיור. "לפני הניסיון הראשון לשקול גיור, היה לי קודם כל צורך להבין את המשיכה שלי אל היהדות. חשבתי שאם אלמד קצת על יהדות, היא תהיה כמו הקתוליות ותאבד את הזוהר שלה. חשבתי שאז הכל ייעלם ואוכל הלאה להמשיך לנתיב רוחני אמיתי, או למה שלא יהיה. אבל מה שקרה היה בדיוק ההיפך. חיפשתי ותרתי, ולבסוף, בזמן שגרתי בלוס אנג’לס ראיתי מודעה בה נכתב: ‘אז אתה רוצה להיות יהודי?…’ טוב, זה לא בדיוק הנוסח שהיה במודעה, אבל בואו נודה שזו יכולה להיות מודעה מעניינת… על כל פנים, הייתה שם הצעה לקורס בסיסי בהכרת היהדות, אותו הציעה התנועה הרפורמית. התקשרתי אל המספר שצוין במודעה, וביקשתי מידע, כי, כאמור, רציתי להוציא את עניין היהדות מהראש".

קמפבל חש אז שההתעניינות ביהדות שטורדת את מנוחתו, מונעת ממנו להגיע אל הנתיב הרוחני שלו. "רציתי ללמוד, לראות שזה לא בשבילי, ולהמשיך הלאה. בקורס למדנו כל מיני מושגים שלימים הבנתי שאינם שייכים באמת ליהדות. למדנו, למשל, שבחנוכה מדליקים ביום השני קודם את הנר השני, וזאת משום שהוא חדש ומתרגש להופיע ביום, ומתוך התחשבות ברגשותיו, מדליקים אותו קודם… אני ידעתי שאני לא מטורף, ואני יודע שביום השני, שני הנרות חדשים! הנר מהלילה הראשון איננו, הוא כבר לא יחזור לעולם!…. אבל הבנתי אז, שאם זה העם, זו הדת וזו התרבות שלה, לדאוג כך לרגשות של הנרות, אז בודאי לאנשים הם מתייחסים פי כמה וכמה! רק מאוחר יותר גיליתי שזה לא ממש נכון", מסיים קמפבל בחיוך. "אני מגיע הרבה פעמים לימים בהם אני מרגיש ‘הלוואי שהייתי הנר השני של חנוכה’…"

בסיום הקורס הלך כריס אל "הרבאיי", מוסר הקורס, ואמר לו כי ברצונו להתגייר, ושאל מה עליו לעשות. "עליך לענות לי על חמש שאלות בחיוב", אמר לו הרבאיי. "השאלה הראשונה הייתה", מספר ישראל, "האם קיבלתי את ההחלטה הזו מרצוני החופשי? כן, עניתי מיד. השאלה השנייה: ‘האם תגדע כל קשר שיש לך לדת אחרת?’ "כן!", עניתי, למרות שלא כתבתי לאפיפיור את ההחלטה שלי. טוב, אני חושב שהוא כבר ידע עליה… שאלה שלישית: ‘האם תמיד תהיה חלק מהעם היהודי יהיה אשר יהיה?’ ‘כן!’, אמרתי, וחשבתי ל בינתיים ‘מה זה אומר? אנחנו בפרברי לוס אנג’לס בשנת 94. אני כריס קמפבל מעולם לא שמעתי על ציצית, פאות או כיפה. מה זה אומר להיות חלק מהיהודים? שאם יחפשו אותי אצא אליהם?’ רק ידעתי שאני צריך לענות כן. השאלה הרביעית הייתה האם אקח חלק פעיל ביהדות, והחמישית – כשיהיו לי ילדים האם אגדל אותם כיהודים, והתשובה שלי על שתיהן הייתה גם היא, כפי שהבנתם, כן. החזקתי אז, זה היה במאי 94′, ספר תורה, כשאני עטוף בטלית ומוקף בחברים קרובים ובני משפחה, וכך עניתי על הכל בחיוב. אמי הגיעה אל האירוע מפילדלפיה, ואבי אמר שהוא לא יכול לבוא היום, אך הוא יבוא לטקס בר המצווה בעוד 13 שנים… וכך עברתי את הגיור הראשון, הרפורמי".

תשעה חודשים לאחר ה"גיור" הרפורמי, נישא קמפבל לבחורה מצרייה באותו בית כנסת. היא הייתה מוסלמית, אך לא אדוקה בדתה, ואביה שכן היה מוסלמי אדוק, אמר לקמפבל שאם יסכים להתאסלם הוא יבוא לחתונה שלהם בבית הכנסת. "אמרתי לעצמי אז, שאם אשתייך ל-3 הדתות הגדולות בתוך שנה אחת, אנשים יתחילו לפקפק בכנות שלי… אשתי אמרה לי אז שהשם המוסלמי שלי הוא "חאפז" – שמשמעותו ‘בערך’. כלומר שכל מה שאני עושה הוא בערך. אני בערך מנקה, ובערך מסדר את החפצים. האמת, עד יום אין לי מושג למה התכוונה…"

"אתה צריך לעשות האצ’ה וויצ’ווה"

אלא שזה לא היה הסוף מבחינתו. קמפבל, כאמור, עבר שלושה גיורים – רפורמי, קונסרבטיבי ואורתודוקסי. "לפי המסורת, הגיור מורכב משלושה חלקים: בית דין, מקווה וברית מילה. אני נכנס אל המקווה כשאני עוד גוי טמא, ויוצא מהצד השני כשאני יהודי טהור. כשהחלטתי שאני צריך להתגייר גם בגיור קונסרבטיבי, אמרו לי שם שעלי לעבור ברית מילה, אמרו לי את זה בעברית, וזאת כנראה כדי שלא אבין. לי זה נשמע כמו "האצ’ה וויצ’ווה", וכשאמרו לי אם כן שעלי לעשות ‘האצ’ה וויצ’ווה’, אמרתי להם ‘בטח, אני אעבור האצ’ה וויצ’ווה, למה לא?’… ולא ידעתי שהם מתכוונים לברית מילה. כשהגעתי אל הרב והוא בדק אותי, הוא אמר לי שאני כבר נימול. נולדתי בבית חולים קתולי, ולא ידעתי אם להודות לקנדי שהיה הנשיא אז, או לשר הבריאות באותה תקופה, אבל אמרתי להם בליבי תודה מכל הלב… הרב אמר שאני לא צריך לעבור ברית מילה שוב, אלא רק הטפת דם ברית. כשנכנסתי לטבול במקווה, אמר לי הבלן שבוודאי שעלי לעבור ברית מילה, כי הברית הקודמת הייתה הליך רפואי, וכעת אני צריך לעבור אותו מחדש – תוך הליך דתי. הוא שלח אותי עם מסמכים מ"הרבנים" הקונסרבטיבים אל הרופאים, בהם נכתב שעלי לעבור ‘האצ’ה וויצ’ווה’… כשהגעתי לשם, ביקשו שאחתום על מסמך כלשהו, וכששאלתי מהו, אמרו לי שזו רשימת האנשים שעברו ברית מילה, ושאם אשמור על אותו מסמך, לא אצטרך יותר לעבור ברית מילה. מאז שמרתי היטב על המסמך הזה, נסעתי כבר בעולם פעם בלי דרכון, אך את המסמך הזה – מעולם לא איבדתי…

"אחר כך הגעתי שוב אל המקווה, שהיה בבל-אייר, הוא היה מקווה מאוד יפה, עם אריחים ירוקים-כחולים, רק היה חסר שם ג’קוזי. עמדתי להיכנס אל המים, והבלן אמרי לי שברגע שאכנס אהיה ליהודי, גם אם אחליט בהמשך החיים להמיר את דתי. כשהוא אמר את המילים ‘מים טהורים’ ראיתי שערה צפה על המים. כשכולם יצאו לקחתי את מוט הניקוי שעמד שם, וניקיתי. הייתי מופתע שלא היה שם איש ניקיון לפניי. לא רציתי שהשערה תהפוך להיות יהודייה, ואני אשאר במצבי הנוכחי…" כשיצא קמפבל מהמקווה, היה לו זמן לחשוב כיצד הוא רוצה להיראות בתור "יהודי", ולאיזה זרם בדיוק להשתייך. הוא החליט שהוא הולך על המראה היהודי ביותר, והחליט לגדל זקן ופאות, וללכת עם כל המלבושים היהודיים-חרדיים.

"חם פה, או שאני היחיד שלבוש כאילו אני בפולין במאה ה-18?" הוא שואל את הקהל שמגיב כמובן בצחוק. קמפבל התחיל לגדל את פאותיו. הוא מספר כי היה זה לאחר שכבר גידל מעט שערות בצעדיו, אבל למטרות אחרות, "בשביל תספורת ‘הלוואה וחיסכון’ – תכננתי למלא את ראשי שמתחיל להקריח באותן שערות". כשהגיע קמפבל לישראל בשנת תש"ס, אמרו לו כי עליו לעבור הכל מחדש לשם גיור אורתודוקסי. "באתי לארץ ביולי 2000, לפני האינתיפאדה, באותו יום בו יצא אהוד ברק לקמפ-דיוויד. זה היה דבר משחרר מאוד. תארו לעצמכם איך זה לעשות משהו אותו רציתם לעשות כבר 15 שנים, ואתם סוף-סוף עושים אותו. זה משחרר. לפני ראש השנה של אותה שנה, עלה אריק שרון להר הבית, מה שסימן את תחילת ‘אינתיפאדת אל אקצה’, ואת המהומות עם הערבים. באותה תקופה, בכל יום חשבתי שהוא היום האחרון שלי".

כשהוא נסע בכביש שבין שכונת גילה בירושלים לבית ג’אלה, כביש שהיה נתון לזריקות אבנים בלתי פוסקות, הוא ממש פחד. "לא צריך שכל הגדה המערבית תבער, דרוש רק משוגע אחד שיחליט לפעול כשאני בסביבה, אני מאמין בפרנויה אישית", הוא אומר ברצינות תהומית. "אתם זוכרים שצה"ל חיסל לפני כמה שנים את המהנדס יחיא עייאש שהיה מרכיב פצצות בכיר? לבחור הייתה יד אחת והוא היה בלי רגליים. אני הייתי אומר שהוא לא מרכיב פצצות בכיר, אולי זוטר… מבחינתי השאלה היא, מה אתה עושה שאתה מגיע לשיעור להרכבת פצצות, ולמורה יש רק יד אחת ואין לו רגליים? אני חושב שהייתי דוחה את השיעור לסמסטר הבא. אני רוצה מורה עם שתי ידיים ושתי רגליים!… אתם לחוצים מכך שהפסדתם את מהדורת החדשות של השעה 9", הוא אומר לקהל. "אבל אני לא הפסדתי. אז אני יודע משהו שאתם לא יודעים… ובצורה אופיינית לישראלים שכחתי להזהיר אתכם שהירדנים מחכים בחוץ", הוא אומר במין הומור שחור.

בגילוי לב הוא מספר לנו על ההרגשות שלו אחרי שהוא מגיע לישראל, ומוצא את עצמו מתהלך ברחובות העיר ירושלים. "החיים בירושלים של ימי התנ"ך וימי דוד המלך הם נפלאים. בתוך כל העיר הישנה הזו מתקיימים חיים מודרניים, אבל יש איזו חרדת קודש בירושלים. אתה עולה על האוטובוס בעיר, או שותה קפה, וחושב לעצמך: איזה שילוב יש כאן, בין בית רוחני, לבין בית ממשי וגשמי".

במהלך המופע, מרבה קמפבל לצחוק על הישראלים. "אתם קולטים", הוא אומר, "שישראלים צריכים לקחת 27 שיעורי נהיגה? כדי ללמוד מה? ‘שיעור 12: נהיגה על המדרכה. עצמו עיניים. לעולם אל תנהגו בעיניים פקוחות, זה מפחיד’…"

קמפבל חוזר לספר את סיפורו האישי. מגיל צעיר, מסתבר, הוא חיפש את התשובות. "בגיל 16 הפסקתי עם האלכוהול, אחרי שגיליתי שאני מכור. פגשתי אז קבוצת אנשים שרצתה לסייע לי, והיא אמרה שעלי להאמין בכוח עליון ושרק הוא יכול להוציא אותי מהמצב בו אני נמצא. אבל זה לא שימח אותי. אמרתי להם שאם אתה לא שלם עם עצמך, אתה לא יכול להיות שלם עם אלוקים. בתגובה הם אמרו לי שהכוח העליון בו אני צריך להאמין, לא חייב להיות דווקא אלוקים, אלא יכול להיום גם… החשמל. הם אמרו לי: ‘אם אינך חושב שהחשמל הוא כוח גדול ממך, אז תקע את היד שלך בשקע החשמלי’… אבל לא הייתי מעוניין לחפש. ניסיתי ללכת שוב לכנסייה, והגעתי לכנסייה בה דיברו בשפה הקריאולית, אותה מדברים בהאיטי. חשבתי שאם לא אבין את מה שאומרים זה לא ממש יפריע לי, וזה עזר…". בחיפושיו אחר האמת, הוא גם ניסה שיטות שונות ומשונות. "ניסיתי מדיטציה. הדלקתי נר, ישבתי בישיבה מזרחית ועצמתי את עיניי, כך על פי כל הכללים. אבל אז אמרתי לעצמי, אם אני ממילא עוצם את העיניים, אז בשביל מה הדלקתי נר?… חשבתי שעם המזל שלי המדיטציה תעבוד, אני אעבור למימד אחר, אבל הנר ייפול והבית יישרף…"

עם משקל אפס, בשביל מה הוא צריך כיסים?

שנתיים לאחר עלייתו לישראל, כשהפך ליהודי כשר, תכנן קמפבל את חתונתו עם אשתו כיום. "במרץ תשס"ב תכננו חתונה ירושלמית צנועה בירושלים, בת 380 משתתפים… היו אז פיגועים ואלימות רבה בעיר מדי יום, ופחדנו שמשהו יקרה גם ביום החתונה שלנו, שהתקיימה באולמי מלון ענבל. בהתחלה התווכחנו עם הנהלת האולם על כמות המלצרים, אבל אחר כך המלצרים כבר לא עניינו אותנו, והתחלנו להתווכח על כמות השומרים החמושים. אנחנו רצינו 12, וההנהלה רצתה לתת לנו 9 שומרים, ועוד שלושה עם מכשירי קשר… אלא אם כן הם תכננו להכות במחבלים פוטנציאליים עם מכשיר הקשר, אני לא ממש מבין איך המכשירים יכלו לעזור". קמפבל מצטט את מה שאמר פעם אחד האדמו"רים, שכשהיהודי נמצא בעצבות – הוא בוכה, בעצבות רבה יותר – הוא שקט, ובעצבות רבה יותר – הוא שר. "זה בדיוק מה שעשינו בחתונה, שרנו למרות העצבות מול כל מה שאירע באותם הימים. במהלך הריקודים חשבתי על שאלתו של רבאיי ג’ים, הרבאיי הרפורמי ש"גייר אותי", האם תמיד אהיה חלק מהעם היהודי, יהיה אשר יהיה? ואז כבר יכולתי לענות בכנות, כן".

שנה וקצת לאחר נישואיהם, נולדו להם תאומים, בן ובת. "התינוקת הגיעה הביתה מבית החולים בבגד קטן מאוד", הוא מציג לקהל בגד תינוקות קטן ביותר, "והוא עוד היה גדול עליה. על הבגד נכתב שהוא מיועד לילדים מ-0 ועד שני קילו. אבל אני רוצה להבהיר כעת, שילד ששוקל 0 קילו, לא צריך בגד! אבל בחברת הבגדים לא היו מוכנים לוותר על קהל הלקוחות הזה. בטח בישיבת החברה ישב מישהו ואמר, ‘נכתוב מקילו ועד שניים’, ונשיא החברה אמר בתגובה ‘לא, תכתבו 0! גם מישהו ששוקל 0 קילו יכול ללבוש משהו’. והם עוד עשו לבגד כיסים. מי ששוקל 0 קילו אין לו ידיים ורגליים, בשביל מה הוא צריך כיסים?!"… כמו שאתם נוכחים לדעת, אין כמעט פרט בחייו של ישראל קמפבל עליו הוא לא צוחק. הוא מנסה להסביר לנו מדוע הוא נוהג כך: "הדרך שלי היא להפוך את הכאב והקושי האישיים שלי לצחוק, להתבדח עליהם. זה מה שאני עושה, וכך אני מתמודד עם הקשיים. אבל היום אני חושב שזו דרך לגיטימית".

לסיום, מעניק לנו קמפבל תובנה נוספת. "כשבחור כמוני שלבוש כך מגיע אל טיסת אל על עם הדרכון שבו רשום כריסטופר קמפבל, סוכני אל על חושבים: ‘כן, תפסנו אותו!’. הם בטוחים ששכחתי להחליף את הדרכון המקורי שלי. הם לא שואלים אם ארזתי לבד את המזוודה, אלא הם רוצים לדעת רק איפה הפצצה… פעם כשהם היו שואלים אותי למה התגיירתי, הייתי מסביר להם שרציתי קשר עם אלוקים. רק אחר כך הבנתי שהם לא ממש רוצים להעלות למטוס מי שמחפש כעת מערכת יחסים עם אלוקים…"

(באדיבות מגזין "שעה טובה")

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה