תעסוקה מסוג אחר

 

 

מגלשה אחת, נדנדה שבורה, קרוסלה צולעת, ארגז חול בלי חול ועם הרבה אבנים, שלושה ילדים משועממים, ואמא אחת שמחפשת תעסוקה להם ולעצמה.

 

"הגינה משעממת!" אמרה שריתי כל יום כשניסיתי לומר בקול עליז: "היום הולכים לגינה!"

 

"ניסע לגינה בבני ברק", הציע חיימי הצעה מבריקה, שהייתי נוטה להצטרף אליה לולא המרחק המפריד. ומאחר ולא היו לנו אפשרויות אחרות לבילוי, עשינו את דרכנו אל הגינה המשעממת בכל יום ויום.

 

מישהו נחמד דאג לטעת כמה מתקנים מסכנים שסיימו תפקידם בגינה אחרת. כך יוכלו התושבים הקטנים לגלוש במגלשה חלודה, להתנדנד בנדנדה שבורה, להסתחרר בקרוסלה זקנה, ולבנות מגדלים בחול שאיננו. אכן, נאה מצידו. עובדה שבכל יום אנו יוצאים אל הגינה הנפלאה ומבלים שם לפחות שעתיים תמימות. עם הזמן למדתי לקחת אל הגינה ספרים, מכוניות ומשחקים. סיפרתי, שיחקתי והשתעשעתי וחיכיתי כבר ליום שעוד משפחות תינעצנה מפתחות בדלתות החדשות ותפגנה את הבדידות של הגינה ושלנו.

 

היו עוד תושבים בפרויקט. אורות מרצדים במסגרות של חלונות סיפרו לי שהם כבר כאן, אבל הם היו כנראה עסוקים עוד בפירוק המטענים, ואם הם עברו בטעות ליד הגינה הם לא נישבו בקסמה וביכרו את הבית.

 

בערבים הייתי משוחחת בטלפון ומשמיעה באוזני כל מי שהסכים לשמוע כמה בודד כאן ולא מעודד, משעמם ומנמנם. אמא שלי הזכירה לי בעידוד שבשבועות הקרובים הבניינים יתאכלסו וגם הגינה, בשבת אם ירצה השם ניסע אליהם, ועד שבת נשארו לי רק שלושה ימי בדידות.

 

רק. שלושה ימים הם המון זמן. עוד שלושה ימים שכל הגינה שלנו וגם הבניין. מי היה מאמין, שלך שולי, תהיה וילה פרטית בת חמש קומות וגינה פרטית מתחת לבית! הנה, התממש לך חלום שאפילו לא חלמת אותו ואת לא מאושרת. מאוד מאוד לא.

 

אבל בערב הגיע הבעל וסיפר בשורה משמחת: "מחר יבואו השכנים ממול".

 

שכנים! איזו מילה נפלאה, ידידותית, מעסיקה ומשמחת. מיד התחלתי בהכנות שמחות לשכנים שיבואו מחר.

 

עוד כשדירתנו הייתה בנויה לתלפיות על הנייר המרשרש, דאגנו לדעת מי יהיו שכנינו. טוב שכן קרוב מאחים ומאחיות רחוקים, אם הוא אכן שכן טוב. הבירורים העלו כי מדובר במשפחה נחמדה ונעימה. השכנה הפוטנציאלית שלי היא ממש בת גילי, וילדיה מקבילים בגילם לילדינו. עכשיו הכנתי לשכנה בת גילי ולילידה המקבילים בגילם לילדי עוגה בת חמש קומות כמספר הקומות בבניין. בכל קומה היו השלטים מקרם השוקולד ריקים עם סימני שאלה, ואילו בקומה שלנו היו השלטים בעלי שם ומשפחה ושני פרחים וורודים ופורחים: "לשכנות חדשה ופורחת!" כך כתבתי בהתרגשות גדולה במזלף הממולא בקרם וורוד. העוגה המתינה בסבלנות במקרר, ואני המתנתי בלי סבלנות ליום שיבוא.

 

בצהריים פרשנו על רבע דלת כרזת ברוכים הבאים לשכנים החדשים. "מחכים לכם מאוד בדלת ממול, חיימי, שריתי ואליעזר קוט". הכרזה הייתה מעוטרת בצבעים, בדיבקיות, בפלסטלינה ובכתמי המרק של ארוחת הצהריים.

 

למחרת ירדנו אל הגינה בלי ספרים ומשחקים. ישבנו על הספסל בגינה וחיכינו בלי סבלנות למשאית שתבוא כבר. עכשיו חיימי ושריתי ואפילו אליעזר שבעגלה היו אחוזי התרגשות גדולה. כל מנוע מתקרב נדמה היה להם כבואה של המשאית המיוחלת, והקפיץ אותם מהספסל ומהעגלה. הם ספרו עד עשר ועד עשרים ועד מאה, ושוב מהתחלה. אולי אם הם יספרו המשאית תגיע יותר מהר? הם דמיינו איך קוראים לילדים, שאלו אותי מאה שאלות שידעתי לענות בקושי על עשירית מהן, והיו חסרי סבלנות.

 

כבר נעשה מאוחר וקריר ורציתי לעלות הביתה, אבל הילדים לא הסכימו. בשום פנים ואופן לא. אף על פי שמתמהמהת המשאית, עם כל זה יחכו לה בכל רגע שתבוא.

 

לבסוף קרה הנס והיא הופיעה. הילדים קפצו על הספסל מאושר, וחיכו לילדים שיקפצו מהמשאית. אני ישבתי נרגשת וחיכיתי לאישה הנחמדה שתרד ממנה. אבל לא. ירד רק גבר ואחריו המוני ארגזים וסבלים שהתחילו להעמיס אותם אל הבית החדש. הסברתי לילדים המאוכזבים וגם לאישה המאוכזבת שאבא של הילדים הקדים להגיע עם המשאית ומחר תגיע כל המשפחה.

 

עלינו הביתה מאוכזבים. אפילו אליעזר בכה. אולי תינוקות גם מרגישים אכזבה באוויר.

 

השכבתי את הילדים המאוכזבים, ואחר כך פתחתי את המקרר והסתכלתי על עוגת הבניין שחיכתה בהדר ליעודה בעולם. חשבתי לעצמי שנחמד ונעים לפגוש עוגה כזאת מיד עם המפגש בדירה חדשה וזרה בעלת קירות לבנים וריקים והמוני ארגזים ובלגן. אבל אני לא צריכה להיות ילדותית. לנקוש בלב הולם על הדלת ולהציג לראווה את מעשה ידי, לרושם הראשון. נכון שזה מחמיא יותר לראות את ההתפעלות עין בעין, אבל אני צריכה לחשוב על טובת השכנה ולא על עצמי. נחמד יהיה לה שהעוגה תמתין לה כבר במקרר.

 

ביקשתי מבעלי לדפוק ולהכניס את העוגה. הוא חזר וסיפר שהשכן הודה מאוד. מצוין. העוגה תמתין לשכנה במקרר ותיתן לה הרגשת התחלה מתוקה.

 

אחר כך תכננתי את ארוחת הצהריים למחר. פתאום חשבתי, מה יאכלו מחר השכנים החדשים? רעיון נפלא נדלק בליבי והאיר אותו באור הנתינה. אני אבשל ארוחת צהריים מופלאה גם למשפחת כהן השכנה! כן, כן! ארוחה מושלמת תחכה להם! גם אם הם יגיעו בשעות הערב הארוחה תשמח אותם. אני מאמינה שביום כזה לא הספיקה גברת כהן לעמוד ולבשל ארוחה. הוצאתי עופות מהמקפיא ובלב שמח התחלתי לקלף ירקות למרק ענק.

 

אני כל כך מחכה לך, שכנה יקרה. טרם זכיתי להכירך וכבר אני חשה אליך קשר נפשי. הציפייה הגדולה הצמיחה כלפיך רגשות של חיבה. השקעתי בך עוגת בניין ועכשיו אני משקיעה בך גם ארוחת צהריים מורכבת. אני חסרת סבלנות להכירך, שכנתי לעתיד.

 

ההשקעה והנתינה כבר זרעו את הקשר הראשוני בינינו.

 

* * *

 

בשעת הצהריים הגיע שוב השכן בגפו. ביקשתי מבעלי שישאל מתי המשפחה מגיעה. הוא השיב שבעוד כשעה, ואני החלטתי שגם ארוחת הצהריים תמתין להם על השולחן. הארוחה המוכנה, הערוכה בכלים יפים, עברה אל הדירה החדשה, ואני והילדים הצצנו כל כמה דקות בחלון.

 

ובאמת אחרי כשעה הגיעה מכונית וחנתה בפתח הבניין. השכנה שלי וילדיה יצאו ממנה ועלו במדרגות. הילדים הנרגשים אמרו: "יש שם ילד בגילי", "וילדה בגילי עם צמה ועגילים", ו:"תינוק בגיל של אליעזר". הם היו מאושרים וגם אני. ממרחק של חמש קומות עשתה השכנה רושם מצוין.

 

* * *

 

שיחקנו בגינה ועודדתי את הילדים שעוד היום אנו כאן לבדינו, מחר כנראה יצטרפו השכנים. עלינו הביתה ואני התענגתי מן המחשבה שמשפחת כהן אוכלת ארוחת צהריים טובה ועוגה לקינוח. הגברת כהן כנראה ודאי מאושרת שזכתה לשכנה כמוני.

 

רציתי לדפוק ולא רציתי. רציתי לדפוק כדי להכיר אותה וגם להציע עזרה, לא רציתי לדפוק כדי שלא להראות כבאה לקחת את המחמאות.

 

בשעה תשע נשמעו דפיקות ילדותיות על הדלת. כנראה זה אחד הילדים שלה שעוד לא הלך לישון ביום המבולבל הזה. פתחתי את הדלת. לא, זה לא היה ילד, זו הייתה אמא שלו.

 

נעים להכיר. גברת כהן, השכנה החדשה והמיוחלת שלי! האישה עם החיוך הגדול כמעט וחיבקה אותי מרוב שמחה: "אז זו את, השכנה הנפלאה שלי? אני כל כך מודה לך! איזה יופי מצידך! את נראית לי נורא נחמדה דווקא! כל כך הרבה אוכל שלחת, מלא! היום לא יכולנו לאכול את זה, כי כבר אכלנו בבית. אמא שלי שלחה לי אוכל. אבל מחר נאכל. אגב, איזה מתכון הסלט? הוא נראה לי מאוד טעים! וגם העוגה! תגידי, את למדת קורסים של עוגות? איזו עוגה יפה!!! נורא אהבנו אותה. הילדים גמרו הכל! את כנראה כל היום מבשלת ואופה! יופי, את כבר תלמדי אותי הרבה מתכונים חדשים! והחלוק שלך מאוד יפה, אני אוהבת אותו".

 

עמדתי מול האישה הנואמת והרגשתי איך חלום גדול מתנפץ עם המילים שבאו בסערה מן הדלת. הנה לך, שולי קוט, הנה לך השכנה המיוחלת. אישה חייכנית וסימפטית, שופעת מחמאות ברוחב לב ואת מאוכזבת!

 

"מתי עברתם?" המשיכה האישה לדבר אל האישה הדוממת שבפתח. "מזמן? יופי, אז תגידי לי איפה הצרכנייה והדואר והכל. ואפשר להיכנס לראות את הדירה שלך? מעניין אותי לראות אם זו אותה דירה בדיוק כמו שלי או שלא".

 

השכנה החייכנית נכנסה פנימה בלי לחכות להזמנה. היא עברה מחדר לחדר, החמיאה והעירה, התפעלה והתפלאה ואכזבה ואכזבה ואכזבה. היא נראתה לי ילדה קטנה במטפחת שיש לה שלושה ילדים, והיא, בדיוק היא תהיה השכנה שלי.

 

"יופי, אני מאוד שמחה שנהיה שכנות. אגב, איך קוראים לך? לי קוראים פסי כהן".

 

"שולי קוט". אמרתי ולא יכולתי גם להוסיף שאני מאוד שמחה שנהיה שכנות.

 

"טוב, אז מחר נפגש בצהריים. יש גינה מאוד יפה למטה. הילדים שלי מאוד ישמחו לשחק עם הילדים הנחמדים שלך, ואני אשמח מאוד לשוחח עם אישה נחמדה כמוך. את רוצה להיכנס לראות את הדירה שלי?"

 

לא, לא רציתי. לא רציתי להיכנס לראות את הדירה שלה. לא רציתי לשוחח איתה מחר בצהריים. היא הייתה הדמות ההפוכה ממה שציפיתי. אני נמצאת בדיוק בקצה השני של המפה. הכי שונה ממנה שאפשר. הכי. עכשיו אצטרך להיפרד ממנה כי עושה רושם שהיא לא יודעת לעשות זאת. ואצטרך להתמודד עם האכזבה הגדולה מאוד. אהה, "לשכנות חדשה ופורחת", זילפתי בקרם ורוד על עוגת הבניין המושקעת. הפרחים נבלו עוד לפני שפרחו.

 

* * *

 

כבר לא היינו בודדים. לא בגינה המסכנה ולא בבניין. היינו מוקפים בחברה כל הזמן, כל הזמן, כל הזמן. עד אשר התגעגעתי מאוד לימים הבודדים והזוהרים לפני שבאה לכאן משפחת כהן. הילדים דווקא הסתדרו ביניהם. ילדי כהן היו עליזים ונחמדים כאמם והילדים שלי היו מאושרים. אבל אני לא.

 

פסי החליטה להתיידד איתי בידידות של אמת. היא העריצה אותי מיד במבט הראשון, כפי שאמרה לי כל יום, והחליטה לפתח בינינו ידידות מעמיקה ומחניקה. נקישות, נקישות, נקישות. פסי בפתח.

 

"מה נשמע? מה התחדש? מה את מבשלת? מתי את יוצאת לקניות? נצא ביחד. איזו פאה יפה! כמה היא עלתה לך? איך אתם מסתדרים אם את לא עובדת? בטח תומכים בכם! כמה משכנתא לקחתם על עצמכם? ואתם מצליחים גם לחסוך משהו? מה, כל יום את מבשלת בשרי? בשר מאוד יקר. קנית נעליים חדשות? הקודמות שלך במצב מעולה. לאן הלכת אתמול בבוקר? ראיתי מהחלון שיצאת מהבית. את יכולה להלוות לי תבנית ביצים סוכר וקמח? אני רוצה לאפות ושכחתי לקנות. אפשר להשאיר אצלך היום את הילדים? אני נוסעת מהבוקר לקניות ואשוב בערב. אם את כבר הולכת לקניות אכפת לך לקנות לי ארבע שקיות חלב וחמש חבילות קמח?"

 

בוקר, צהריים וערב. שבתות ומועדים. מוצאי שבתות וימי שישי. נקישות, נקישות נקישות. לא רק על הדלת. הן דפקו לי גם בראש. כמעט ויצאתי מדעתי.

 

פסי באה אחרי הדלקת נרות לשוחח, בסעודה שלישית לשוחח, אחרי הדחת הכלים במוצאי שבת לשוחח, ובכל השבוע לשוחח. היא דיברה ואני הייתי צריכה להראות שאני קשובה.

 

היא הייתה בסך הכל אישה ילדותית, חסרת טקט ומסכנה מאוד. אני הייתי אישה אינטליגנטית, בעלת טקט וביקורתית מאוד. השכנות הזו הציקה לי מאוד. הילדים היו בני בית אצלי וגם אמא שלהם.

 

יום אחד החלטתי שלא עוד.

 

הנקישות הילדותיות על הדלת. מגהצת בשקידה גדולה. אין לי כוח. זה אולי לא יפה, אבל אין לי כוח וסבלנות. נגמר.

 

פסי דופקת יותר חזק. היא מצלצלת שלוש פעמים. זהו, שקט. היא חושבת שאני לא בבית. טעות. אחרי עשר דקות מתחדשות הדפיקות בעוז. לחץ הדם שלי עולה. למחרת היא פוגשת בי במדרגות: "אתמול לא היית בבית", היא מספרת לי. "דפקתי ולא ענית".

 

חייכתי חיוך חסר משמעות והנהנתי בראשי באלכסון. לא כן ולא לא. כן הייתי בבית ולא רציתי לפתוח. גם לדפיקות ביום המחרת לא עניתי. הדחתי כלים בכוונה רבה והתעלמתי מהמטח שעל הדלת.

 

צלצול בטלפון. פסי על הקו. "הכל בסדר? דפקתי המון ולא פתחת. הערתי אותך?"

 

"לא הערת אותי". אסור לשקר.

 

אז למה לא פתחת?"

 

"הדחתי כלים. המים זרמו ו…" זהו. מדבר שקר תרחק.

 

"אה, אז אולי לא שמעת? אז עכשיו תפתחי לי".

 

למחרת אני גם לא עונה. פסי לא מצלצלת לטלפון. אבל בבוקר היא אורבת לי כשאני מוציאה את הילדים אל הגנים. "הלכת לישון מוקדם אתמול?"

 

"יכול להיות".

 

"דפקתי ולא ענית לי".

 

"אה".

 

לדפיקות הבוקר הנמרצות לא עניתי וגם לאלו שבערב. לפסי יש תמיד רעיונות נהדרים למה אני לא פותחת. אני אפילו לא צריכה לשנות מן האמת. היא חייבת להבין. ייקח לה זמן, אין לה את הניואנסים שרוב בני האדם ניחנו בהם, אבל בסוף היא תגיע למסקנה. אמנם פסי היא פרויקט של חסד בפרויקט הזה אבל זה לא יכול לבוא על חשבון הבית הזה. היום מדברים הרבה על אסרטיביות, לדעת לעמוד על שלך. אני צריכה להיות אסרטיבית, אני לא יכולה להקדיש את כולי בשביל פסי.

 

למחרת פסי שאלה למה לא פתחתי. לראשונה היא הייתה נראית לי עצובה, והחיוך השמח לא היה לה עוד. לא יכולתי לשאת את זה, ובפעם הראשונה התקרבתי לשקר: "אני חושבת שיצאתי מהבית".

 

"את לא!" אמרה לי פסי ובעיניים שלה היה צער גדול. "את דיברת בטלפון".

 

"למה את חושבת כך?" שאלתי בתדהמה. האם פסי מחוברת גם לקו הטלפון שלי?

 

"לפני שאני דופקת התחלתי להקשיב אם את בבית. שמעתי אותך מדברת בטלפון, ואז דפקתי". אמרה לי. בעיניים לא הייתה תוכחה, רק עצב גדול שהעמיס עלי שק גדול של מצפון. אחר כך באו דמעות לעיניים. היא באמת עדיין לא התבגרה. יש אנשים מסכנים שלא זכו במתנות הבגרות, הטקט והדקויות. האם מגיע להם שהאנשים מסביב יענישו אותם על כך?

 

הרגשתי פתאום חסרת רגישות. פסי ישבה על הספה בביתי ובכתה. "את מתחמקת ממני, שולי", היא אמרה מתוך מפל הדמעות. "אני כל כך אוהבת אותך. חשבתי שנוכל להיות חברות. למה? מה עשיתי לך? למה את לא פותחת לי את הדלת?"

 

פתאום, מול פסי והדמעות הבנתי: כשלא פותחים את הלב לאנשים כמו פסי הם ממשיכים לנקוש כל הזמן, כי הם לא יודעים מתי להפסיק. אילו הייתי פותחת לב ואוזן, פסי לא הייתה צריכה לדפוק בלי סוף על דלת ליבי הנעולה.

 

היא הרגישה שאני לא מקשיבה באמת. שלא פיניתי לה סנטימטר של מקום בלב וההתרחקות שלי גרמה לה לדפוק ולדפוק ולדפוק. בלי סוף.

 

חסד גדול ללמד אנשים כמו פסי בנעימות רבה את גבולות הטעם הטוב. להסביר בעדינות וברגישות כמה, מתי ואיך.

 

אבל גם צריך לפתוח את הלב, לרווחה. פסי ואנשים כמוה ממשיכים לדפוק על דלתות נעולות. אם פותחים להם פעם אחת באמת את הלב, הם לא ידפקו בלי סוף.

 

 

(מתוך מגזין "משפחה")