תעשו מקום לברכות

אנחנו מתעקשים להחזיק דברים עד הסוף המר והכואב, לא רוצים לחשוב שאולי יכול להיות משהו טוב יותר בשבילנו. אז זהו, שלא. תרפו, ותעשו מקום לברכות!

3 דק' קריאה

סאני לוי

פורסם בתאריך 04.04.21

התינוקת שלי יבבה לה בעגלה, ואני התעלמתי.

 

שתינו ביקשנו את אותו הדבר, אבל כל אחת מהסיבה שלה. אני הייתי צריכה לפרוק, והיא הייתה צריכה להטעין.

 

הרעב שהציק לה גרם לה להכניס את כף ידה הקטנה והמתוקה לפה, כשהיא מנסה לשאוב את האצבעות שלה. אני מניחה שהיא ניסתה להשביע את רעבונה, כלומר להאכיל את עצמה. אולי עלתה בראשה המחשבה שאם היא תשאב את האצבעות שלה מספיק חזק ייצא מהן חלב?

 

תינוקת מתוקה ומסכנה שלי, הרעב בטח עלה לה לראש…

 

כדי לעזור לה, ניסיתי להוציא את כף היד שלה מהפה. אבל באותם רגעים היא הייתה כל כך נחושה, התנגדה בתקיפות לעזרה שלי והמשיכה לשאוב את היד שלה בהתלהבות גדולה יותר. כאב לי לעצור לה את התענוג, אחרי הכל היא בסך הכל בת שלושה חודשים. ניסיתי שוב למשוך את כף ידה ולפנות מקום בפה שלה לאוכל עם מילות פיוס ואהבה, אבל היא, עם כל כוחות הסופר-בייבי שגילתה באותם רגעים פשוט התנגדה ולא הסכימה להוציא אותה מהפה.

 

כאן כבר הגעתי לנקודה בה לא הייתה לי שום אפשרות, חוץ מלמשוך בעדינות את היד שלה ולהוציא אותה מהפה. זה הרגיש כמו במשחק משיכת חבל. אם יצא לכם פעם לשחק במשחק הזה עם תינוקת שנלחמת על כל אצבע בפה כמו אדם שנלחם על חייו, אז אתם יודעים שזה לא קל כמו שזה נשמע. תינוקות – כשהם מרגישים מאוימים, הם יודעים להשיב מלחמה. אבל במשחק שלנו, היריבות לא הייתה הגונה, וברגע שהוצאתי לה את היד היא התחילה לבכות ממש כמו… תינוקת. אני מניחה שמנקודת המבט שלה הצטיירתי בעיניה כאדם חסר לב, מושכת אותה מהאזור הנוח בו הרגישה כל כך טוב עם עצמה, עד לרגע שבו נכנסתי לתמונה. אחרי שתי דקות התמונה כבר נראתה אחרת – הנקתי אותה. ארוחת ערב הוגשה לשמחתה. השלום שב על כנו. ההתנסות הקשה הסתיימה ותחושת הקלה עטפה את שתינו.

 

מאמרים נוספים בנושא:

תספרו את הברכות

שיעור מארון הבגדים

להזיז את הגבינה

יום מלא צבעים

מי הכי מסכן?

הדשא של השכן טעים יותר

בצעדים קטנים אל האושר

וחיו בעושר בלי אושר

תגיד, אתה מאושר?

הברכה שאחרי הכאב

קשיים כלכליים והברכה הגדולה

מי אמר שפע ולא קיבל?

הפוך זה ישר

 

ולא אדם כמוני ייתן לסיטואציה כזו לחמוק לי מבין האצבעות מבלי לשאוב ממנה תובנה או שתיים. תוך כדי ההנקה התבוננתי בדרמה הקצרה של הדקות האחרונות,  והבנתי שכל השנים בהן הנקתי מעולם לא נתקלתי במצב כזה, אף פעם לא הייתי צריכה להוציא כף יד קטנה מתוך פה קטן כדי ליצור מקום לאוכל. הפעם, זה בהחלט לא היה משהו רגיל. ובכל פעם שאני נתקלת במשהו לא רגיל בחיי היומיום שלי, אני מבינה את זה כמסר אישי מבורא עולם, מסר שמכיל שיעור מאלף, מטפורה, או ניצוץ של חכמה עבורי. במקרה הזה, לא הייתי צריכה לחפור עמוק כדי למצוא את היהלום.

 

הגעתי לנקודה בקריירה שלי בה הרגשתי שחלק מהעבודה מגיע לסיומו. אחרי שנים של השקעה, זה הרגיש כמו מישהו שטורק לי את הדלת בפנים ובחוצפה. עצובה מכדי לשחרר, התעקשתי עד לסוף ועשיתי כל מה שיכולתי כדי להמשיך ולהחזיק אותה. למרות שהעבודה הספציפית הזו לא הייתה כל כך מהנה, המחשבה שהיא כבר לא תהיה גרמה לי להצטער. נקשרתי אליה. הרגשתי שאני צריכה אותה. בטח לא יכולתי לדמיין עבודה טובה יותר במקומה.

 

אבל הפלא ופלא, בורא עולם בדיוק הראה לי איך קבלה ונתינה יכולות להיראות. ראיתי את עצמי מחזיקה את המשרה 'המתה' הזו כמו ילדה קטנה שמשטחת על הרצפה כשלא נותנים לה משהו או כשלוקחים את ממנה, ובשתי ידיה חוסמת את המקום ומונעת מהשפע לזרום אליה פנימה. לא הייתי בטוחה שאם אשחרר אז משהו טוב יותר ייכנס לחיי.

 

נכון שכולנו מתמודדים עם מצבים כאלה מדי פעם? כולנו מחזיקים בדברים עד הסוף המר. זה יכול להיות קשר, עבודה, שגרה, ניסיון, דפוס חשיבה, או אפילו מטרה. כן, זה טבעי להיקשר לדברים, להתנגד לשחרר, ולמצוא נחמה ומשמעות בהם. חלק מהדברים שאנו אוחזים בהם נועדו למטרות טובות ובריאות. הם אולי גורמים לנו להרגיש נוחות, שמחה, אהבה, ולא פעם גם סיפוק. אבל חלק מהדברים גורמים לנו בדיוק את ההיפך, או אפילו גרוע מזה. הם מזיקים, עושים אותנו אומללים, ממלאים אותנו בזעם, חולי, דיכאון או מתח בחיינו. אולי, כמו תינוקות, אנחנו מחזיקים בהם חזק בגלל הצורך להרגיש בטוחים. ואולי, אנחנו כל כך תלויים בהם עד שאנחנו לא יכולים לדמיין ולחשוב שיכול להיות משהו טוב יותר.

 

אבל בואו נזכור את האמת: הקב"ה הוא האחד והיחיד שיכול לתת והאחד והיחיד שיכול לקחת. אם משהו נלקח מאיתנו, במקום להתנגד למציאות ולנסות לשאוב חלב מאצבעות יבשות, כדאי שנפתח את העיניים ונראה שאלוקים הוא זה שלוקח מאיתנו! כי זה לא הבוס, לא העו"ד, לא הרופא, ולא הבנק, אף לא אחד מהם. הקב"ה הוא ההורה האוהב והמפטם שלנו. הוא עמוס בחלב, וכשהוא לוקח משהו הוא פשוט יוצר מקום כדי לתת לנו משהו חדש.

 

כשאנחנו מאמינים שהוא עושה הכל רק לטובתנו, וטובתנו הנצחית, אנחנו יכולים להרפות ממה שנלקח מאיתנו ברוגע, בביטחון, ולפתוח את היד ולהיות בטוחים שדברים נפלאים וחדשים בדרך אלינו.

 

לפעמים הדברים החדשים צריכים זמן כדי להגיע, אבל ככל שנהיה בטוחים שזה מגיע אלינו מצינורות השפע של הבורא, נחווה אותם במהרה. הקב"ה פשוט מכין מקום לברכות החדשות, רק חכו ותראו!

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה