תרפא את הילדה שבי

לריב זה לא משהו טוב, אבל לפעמים כמה שתנסו להימנע ממנו, תמצאו את עצמכם בזירה הכואבת הזו. ולא סתם. במקרה שלי זה היה כדי לבנות קשר טוב יותר עם אבא.

4 דק' קריאה

תפארת לוין

פורסם בתאריך 16.03.21

קשה לומר שלריב עם מישהו זה דבר טוב. אבל יש זמנים שלא משנה כמה הבן אדם משתדל להימנע מהריב, נראה כי בורא עולם דוחף אותו לתוך הזירה. לפעמים זה ריב שלאחריו נבנה קשר עמוק וכזה שנועד לגלות מתנות ומקורות כוח שלא ידענו שקיימים בתוכנו. לפעמים זה ריב שנועד לשקם ולהבריא, להרוס כדי לבנות בית טוב יותר, והוא גם יכול להיות הכאוס שלפני הסדר המיוחל.

 

כזה הוא הסיפור של סאמי (סמנתה-רחל) שסיפרה לי את סיפור חייה המדהים.

 

זה היה 40 דקות לפני כניסת השבת. ניגשתי לשלוח לחברה שלי מייל שבת שלום. הייתי במצב רוח מרומם ומלא אור, צוחקת על החלות המוזרות והמצחיקות שאפיתי. הצחוק נקטע באחת ובצורה כואבת. ישבתי קפואה מול המסך. 

 

אבא שלי, אליו התחברתי רק כמה שנים קודם לכן, שלח מייל לא אופייני, קצר אך בעיקר כזה שמכאיב בנקודות הכי רגישות של הלב. ״אם את לא יכולה להתמודד עם הדברים כפי שהם״ הוא כתב לי, ״אז אין שום טעם בהמשך הקשר הזה״. המייל היה חתום כמו תמיד עם החתימה האוטומטית, ״כל טוב, גריי״.  

 

לא מזמן לקחתי סיכון והעזתי לומר לו כמה דברים שרבצו לי על הלב, כולל החתימה הרשמית אוטומטית הזו. כי למה, ריבונו של עולם, הוא לא סיים את המייל עם המילה ״אבא״?!? 

 

זה כאב לי מאוד.

 

דמעות החלו לזלוג על הלחיים שלי כמו ברז שנפתח בבת אחת במלוא העוצמה ובקושי בקושי הצלחתי. דחפתי את המחשב, משכתי את החצאית שלה עד שזו נקרעה קצת, משל הייתה אבלה באמצע לוויה, ונפלתי על הרצפה כשאני ממררת בבכי. כמי ששרדה את אחת ההתעללויות שילד יכול לחוות, כך אני רואה את זה, ומה גם שכבר שנים תודה לא-ל אני לא מוצאת את עצמי במצב של הרס עצמי, באותו רגע חוויתי את היצר הזה במלוא העוצמה. שכבתי על הרצפה בתנוחת עובר שברכיים מקופלות כלפי הפנים, והתחלתי לחשוב איך אני מגייסת את כל הכוחות שלי כדי לשלוט במה שנותר ממני רגשית.

 

׳ידעתי! ידעתי שהוא יעזוב אותי!׳ צרחתי בקול של ילדה קטנה.

 

מאמרים נוספים בנושא:

בלי אבא באלבום

העולם של ספארקל

אמונה ברגעים הכי מטורפים

השקר שהוביל אל האמת

מתנות קטנות

לקפוץ לאש!

הדרך הארוכה הביתה

האיש עם הכובע הסגול

נשמה תקועה

לוחמת התמורות
פגישה עם הנשמה שלי

לא יורדת מהרכבת

 

חוויתי כמה סופות קשות בחיי ושרדתי אותן עם כוח גדול, אבל כשזה הגיע לנושא של הנטישה זה פירק אותי לחתיכות. כשהייתי בת שנתיים אמא שלי עזבה את הבית ולקחה אותי איתה רחוק מאבא. באותו מקום היא הכירה את בעלה השני, איש עסקים עשיר. כשאמא ברחה מהבית כשהיא חוטפת אותי, אבא שלי – גארי, היה בעבודה. בעזרת קשרים, כנראה שהיו לבעלה, היא הצליחה לזייף עבורי מסמכים חדשים, תעודת לידה ואפילו נתנה לי שם אחר. פעם קראו לי רחל, ומאז אני סמנטה או סאמי בשם הכינוי המוכר שלי. אמא עשתה הכל כדי למחוק את אבא גארי מהתודעה שלי.

 

שלושים שנה חלפו מאז, עד לרגע שגיליתי את הזהות האמיתית שלי. באחד ממשברי האלכוהול שלה, אמא הוציאה את האמת החוצה. איך אומרים? נכנס יין יצא סוד…. וכשהסוד יצא, זה היה בגדול, כולל העובדה שאמא ואבא שלי יהודים. 

 

באותו יום מצאתי את אבא שלי בפייסבוק והוא שמח לגלות שאני בתו האבודה-חטופה. אנחנו מתכתבים כל יום ולפעמים אפילו כמה פעמים ביום. בבת אחת, התמלאתי בשמחת חיים ילדותית ומתוקה שהייתה חסרה לי, ורק מעצם אמירת המילה ״אבא״ התמוגגתי. העיניים שלי היו נוצצות בכל פעם שדיברתי עליו. 

 

אבא שלי, שכבר טעם את טעמם המתוק ומלא החיים של ספרי הרב שלום ארוש ושמע בשקיקה כל מילה מהדיסקים שלו, שלח לי את הספר בגן האמונה וכמה דיסקים של אמונה. קראתי, שמעתי והתחלתי להפנים את המסרים המעודדים שעם הזמן גם שינו את חיי מן הקצה אל הקצה. כך למשל, מהדיכאון התמידי שחוותי התחלתי להעז ולהציב מטרות ויעדים בחיי, התחזקתי ברצון להמשיך הלאה ולא להישבר. כך עשיתי את דרכי ליהדות, דבר שלא היה לי שמץ של מושג לגביו משום שאמא ובן זוגה לא חיו כיהודים, מה גם שאבי החורג לא היה יהודי… התחלתי לשמור את השבת, לקיים מצוות ועברתי לגור ליד בית כנסת, שם הכרתי את הרב והרבנית שליוו ולימדו אותי גם את השפה העברית.

 

חמש דקות נותרו לזמן הדלקת הנרות. מבעד לדמעות שזרמו על לחיי התחננתי לבורא עולם שיעזור לי, ״אבא שבשמים, תעזור לי בבקשה… אני לא רוצה להישאר ככה. אני רוצה לעשות את רצונך, ככה לימדת אותי. תן לי בבקשה אמונה וכוח מאוצר מתנות החינם שלך, אבא…״

 

הצלחתי להרים את עצמה מהרצפה, שטפתי את פניי בכיור של המטבח, הדלקתי את הנרות עם הברכה, עצמתי את עיניי והתפללתי ליד נרות השבת. זאת עת רצון גדולה בשמים לשאת תפילה מיד לאחר הדלקת הנרות, ואת זה ידעתי.

 

כשסיימתי, הלכתי לכותל, הנחתי את ראשי על האבנים המרגיעות ושפכתי את ליבי בפני בורא עולם. שני דברים התבררו לי באותם רגעים – הראשון: בורא עולם יתקן את זה. השני: כנראה שלא הייתי צריכה לכתוב לאבא על הדברים שהציקו לי, אלא להמתין ולתת לו את הזמן שהוא צריך, הרגע שבורא עולם יחליט איך ומתי להעביר את המסר ולא אני. 

 

השבועיים הבאים היו מהקשים שחוותי בחיי. שום קשר עם אבא. מצד אחד, הבנתי שהוא צריך את הזמן שלו. מצד שני, אם היא אכתוב לו אולי לא אשמע ממנו יותר?….

 

כל ערב היא קראתי כמה דפים מהספר שעריו בתודה – בגן התודה (שבאנגלית, שפת האם שלי, נקרא בגן הניסים, וקיוותי לנס המיוחל שיקרה.) הודיתי לבורא עולם על המצב אליו נקלעתי עם אבא. היו ימים שהדמעות לא פסקו לזרום ומצאתי את עצמי בוכה כמו ילדה קטנה על הנטישה שחוותי עוד מילדותי. ״תודה אבא יקר על כל אירועי חיי ושאתה מראה לי את הנקודות בתוכי שמצריכות תיקון… אבא, תרפא את הילדה הקטנה שבי…" התחננתי בפניו. "כן, גם על החטיפה והריחוק שנכפה עלי מאבא גארי המתוק שלי. תודה על הוויכוח איתו, שגם הוא לטובה וממנו הראית לי כמה דברים חשובים…״

 

שבועיים עברו ובמייל חיכה לי מייל מאבא גארי. ״רחל, סאמי, ילדה יקרה שלי. הלב שלי אומר לי שאת פגועה. עשיתי חשבון נפש עם עצמי ואני מבקש סליחה שפגעתי בך. צדקת בכל מה שאמרת לי, ואני טעיתי. בורא עולם הראה לי כמה כאבתי כשלקחו אותך ממני. ואת יודעת מה, ילדה יקרה שלי, את כל הכאב הזה הדחקתי עמוק בתוכי. ומרוב שהדחקתי, נעצרתי. נעצרתי מלהתקרב אליך, לחבק אותך, לאהוב אותך, נעצרתי מלתת לך את המתנה הכי יקרה – להיות אבא שלך. אני מבקש סליחה ומבקש גם הזדמנות להתחלה חדשה, טובה ומרעננת איתך. מהמקום הכי עמוק שבתוכי אני אומר לך את זה: אוהב אותך, אבא״.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה