תשובה

 

צריך כל אחד לבקש ולחפש מאוד אחר דרכי הקדושה, כי כל מה שהאדם רחוק מהשם יתברך, הוא מחמת האבדות אותן הוא צריך למצוא, שהם הניצוצות הנפולים. מכיון שעל ידי זה הוא הולך ותועה כשה אובד, ואינו יכול למצוא דרך חיים, ועל כן צריך האדם להשתדל מאוד כל ימיו לבקש ולחפש אחר אבדותיו, כי זה עיקר התשובה. ואם יבקש ויחפש היטב, בודאי ימצא כל מה שצריך לתקן את נפשו, ואפילו בעת שאינו זוכה למצוא עדיין, אף על פי כן, על ידי כל יגיעה וחיפוש כבר זכה הוא למצוא הרבה, כי אין שום יגיעה ובבקשה שהולכים לאיבוד, ולכן מצא הוא כבר הרבה על ידי כל דיבור ודיבור ועל ידי כל יגיעה וחיפוש, כי – ‘לית רעותא טבא דאתאבד’, ואפילו אם אינו רואה כלל את מה שמצא, ונדמה לו, שעדיין לא מצא כלום ועדיין הוא רחוק מהשם יתברך כמקדם, למרות זאת, צריך הוא להאמין באמונה שלימה, שבודאי מצא הרבה על ידי היגיעה עצמה, כמו שאמרו חז"ל: יגעתי ומצאתי – תאמין! תאמין דווקא, למרות שעדיין לא רואים את מה שכבר נמצא.

 

 

 

בליל שבת הראשון, כשהעתיק רבנו את מקום מושבו לעיר ברסלב, ובאו מבני העיר לקבל את פניו, בא גם החזן יוסף שכינו אותו "יוסל חזן", וסייע לרבנו בדירתו, כי רצה להחניף לו, משום שתושבי העיר לא אהבו אותו. אולם רבנו לא קירב אותו, ובליל שבת הראשון כשבאו תושבי העיר אל שולחנו של רבנו, היה ביניהם גם "יוסל חזן", ורצה לזמר לפני רבנו את הזמר: "מנוחה ושמחה".

 

לפני שהתחיל "יוסל חזן" לזמר, פתח רבנו בדברי תורה (ליקו"מ, סימן ג): "הנה מי ששומע ניגון ממנגן רשע" וכו’. ותיכף סתם החזן את פיו. ורבי אברהם בן רבי נחמן, בספרו מעשה זה, דייק ואמר, שעל כן לא התחיל רבנו לומר דברי תורתו במעלת המנגן הכשר, אלא התחיל התורה בעניין המנגן הרשע, כדי שלא יחשוב יוסף החזן שעליו מתכוון רבנו, שהוא מנגן כשר, ולכן היה ההכרח לפתוח בשלילת החזן, כדי שיסתום את פיו.

 

אחר כך במוצאי שבת, בסעודת המלווה-מלכה, התחיל "יוסל חזן" לשיר ללא רשות רבנו, את הזמר: "המבדיל בין קודש לחול", וכשהגיע למילים: "חלפה עונת מנחתי" – טעה ואמר: "עונת מיטתי…", ועל זה אמר רבנו: "הוא מגלה מה שהוא…".

 

מרוב בושה, שנתגלה קלונו ברבים, עזב יוסף החזן את דירתו בברסלב ונפל מדרך היהדות, עד שנשתמד, לא עלינו, ואחר כך חזר להידות, כפי שסופר על ידי המעשה שהיה לפני רבנו בליל "ניטל", שסיפר אחד מאנשי שלומנו לפני רבנו מעניין חגם של הגויים שנקרא "חג הארבעים". שפעם ישבו ארבעים אנשים (גויים) באיזה מקום, ולא היה להם מה לאכול, ונעשה להם נס, שמצאו שלושה כיכרות לחם, והספיק לחם מועט זה לכל הארבעים האנשים הנ"ל.

 

אולם זה שסיפר זאת לרבנו הפך את סיפור המעשה ואמר: שהיו ארבעים לחמים עם שלושה אנשים, ונעשה צחוק גדול, ואז נענה רבנו ואמר: "יוסל כבר חזר!" – כלומר ששב בתשובה וחזר לדרך היהדות.