תשובה

עיקר התשובה ועבודת השם היא רק בחינת "עתה", כי אמרו חז"ל: "ואין ‘ועתה’ אלא תשובה" – כלומר בחינת "היום אם בקולו תשמעו" , שלא יחשוב אלא אותה השעה והרגע שהוא בה עתה, ואל יחשוב כלל מיום לחברו ומשעה לחברתה, כי אינך יודע מה ילד יום. וזה עיקר אריכות ימים וחיים אמיתיים שזוכים על ידי יראה, בחינת "יראת ה’ תוסיף ימים". וזה בחינת: "ועתה ישראל מה ה’ אלוקיך שואל מעימך כי אם ליראה" – כי צריך כל אחד מישראל להסתכל היטב ולקשר את אותה העת והרגע שהוא עומד בהם להשם יתברך, וזה זוכים רק על ידי תורה ותפילה, והעיקר על ידי תפילה שהיא בחינת רצונות וכיסופים טובים להשם יתברך. ובזאת הדרך צריכים הכל, הן צדיקים גדולים שצריכים לעלות בכל פעם מדרגא לדרגא, ומכל שכן הנמוכים מאוד שנפלו בעוונותיהם למקום שנפלו, שצריכים להחיות עצמם בכוח הצדיקים האמיתיים, ועיקר חיותם הוא בחינת "עתה". כי איש נמוך כזה, אם ירצה לחשוב הרבה מה שעבר עליו בעוונותיו ולדאוג על מה שיהיה, יוכל לצאת מדעתו ולהשתגע, חלילה, על כן כל חיותו וקיומו הוא רק בחינת "עתה", לחטוף בכל פעם איזה עת ורגע לברוח בהם מן הרע, ולחטוף בהם איזו נקודה טובה, ובכל פעם יקיים "היום אם בקולו תשמעו".

 

 

 

בברסלב היה איש אחד משוגע ודרכו היתה לצעוק: "לזקני היו אלף רענדליך" (סוג של מטבע). פעם אחת כשישב רבי נתן בסעודה שלישית הגיע המשוגע הנ"ל והתחיל לצעוק כדרכו "לזקני היו אלף רענדליך", ובגלל זה נתבלבל השולחן.

 

התחיל אז לדבר רבי נתן מהמדרש, שהשם יתברך יש לו אוצר של משוגעים, והזכיר אז את מאמרו של האר"י זצ"ל שכל אחד מחמת העבירות שלו היה ראוי להיות משוגע, וכן כמובא בתורה "אשרי תמימי" וכן בתורה "כי מרחמם" שבליקוטי מוהר"ן – אולם נשארו בו ניצוצי הדעת.

 

ואמר רבי נתן: "כל העולם משוגע, וגם אני, רק הכרתי אחד שפוי". ולבסוף סיים – "אם ממשוגע יכולה לצאת שיחה כזאת, אז צריך גם משוגעים!".

 

 

פעם אחת היה הרב נחמן מטולטשין טורח ומתייגע כל היום בעשיית סוכתו של רבי נתן, וכן היה נוהג לאכול אצלו. בזמן שאכלו אמר הרב נחמן לרבי נתן: "אם אדם מייגע עצמו כל היום בעשיית הסוכה, אז טועמים טעם אחר בסוכה".

 

השיב לו רבי נתן: "זאת לא טעמת עדיין – לצעוק כל היום: ריבונו של עולם הטעימנו נא טעם הסוכה – ואז, איזה טעם שטועמים אחר כך בסוכה!".

רק שיראו לקחת מהן מוסר ויזכו להתעוררות גדולה.