איך מחנכים מראה?

'עשו מה שאני אומר לכם, לא מה
שאני עושה'. לך תגיד את המשפט הזה
למראה שלך. נסה לחנך אותה, להסביר
לה מה בדיוק אתה רוצה לראות בה.
או, שאפשר לנסות גישה אחרת.
 
 
אלפי שני של חינוך, והוא עדיין בגדר חידה. שאלת החינוך מעסיקה כל מי שעוסק בהוראה ובחינוך. כל מורה והורה, ואפילו את ההורה שבדרך.
 
מהי הדרך הטובה?
 
שאלה זו מובילה לרישומים רבים, השגות ומסקנות. קריאה, לימוד והמון ניסיון בלפענח את החידה.
 
אולם, שאלת היסוד, שתהווה קו מנחה ועזרה גדולה בפיתרון החידה היא – איך הם רואים אותנו? או יותר נכון – מה אנחנו מראים להם?
 
מובן הוא, שלכל ילד יש את טבעו הבסיסי. ישנם גם גורמים חברתיים, תוצאות של חוויות וכן הלאה. אך כהורים ומחנכים עלינו לעשות מה שהכי חשוב ונחוץ כדי להצליח במשימת החינוך: להיות דוגמא טובה לילדינו.
 
לפני שבודקים מה צריך לתקן בילדים, כדאי שנתקן את עצמנו. נבדוק אצלנו מה טעון שיפור ותיקון.
 
לפני שנטיף להם מוסר, נביט היטב במראה ונבדוק מה קורה עם המוסר שלנו? איפה הוא נמצא בסולם העדיפויות שלנו?
 
האם מה שאנו מצפים מהם זה מה שאנו מראים להם? האם אנו מהווים דוגמא טובה לציפיות שלנו מהם?
 
האם ההתנהגות שלנו, השפה בה אנו משתמשים, הדרך בה אנו פונים לאנשים ולחיים – הם דברים שנרצה לראות בהם?
 
ילדים מתחנכים מחיקוי יותר מאשר מאמירות. הם לא במה להניח עליה את דעותינו וציפיותינו. ילדים – הם המראה שלנו! הם קולטים ומפנימים יותר מאשר שומעים ולומדים.
 
אפשר לדבר איתם שעות, להתפלמס ולהתפלסף, אבל המסקנה שלהם תהיה: 'זה מה שאני רואה. אלה הם ההורים שלי'. וכל המילים שבעולם לא ילמדו אותם כלום, אם זה נוגד את מראה העיניים. את מה שהם רואים.
 
ועוד לפני שנשאל ונתהה בינינו לבין עצמנו: 'מה יהיה עם הילדים?', ו'מאיפה הוא למד את זה?' – כדאי שנבדוק ונשאל את עצמנו: האם זה מה שאנחנו מלמדים אותם? האם זה מה שהם רואים אצלנו?
 
למשל, אם הורה נוהג לבקר את הסובבים אותו ולהעיר להם – חברים או משפחה, אל לא להתפלא אם ילדיו יהפכו למבקרים בפני עצמם. הורה שמדבר בגסות, מאשים כל הזמן, דורש ומבקש – מה הוא מראה לילדיו? איפה כאן הנתינה אם הוא כל הזמן דורש, מבקש וחושב שמגיע לו? לשון הרע? זה כבר סיפור בפני עצמו. זה מודל הדיבור שהילד מקבל.
 
אבל הורה מפרגן, מאזין, מקשיב ומשקיע – מעביר הלאה לדור הבא את התכונות הנפלאות הללו. זה מודל לא רק לדור שאחריו, אלא לעוד ועוד דורות שיבואו אחריו.
 
ילדים לא אמורים להגשים את החלומות של ההורים שלהם.
 
ילדים הם מראה!
 
הורה שמרבה לחייך לילדו – הילד יחייך לסובבים אותו.
 
הורה שמביט בעיניים זועמות – כך הילד יביט על הסביבה.
 
הורה שמעיר את ילדיו בשמחה ובחיוך בבוקר, הילדים יקומו שמחים ליום חדש מלא הבטחות לטוב, במקום להתחפר עמוק מתחת לשמיכה מתוך זעם על הבוקר שהגיע כל כך מהר…
 
הורה שמעביר את זמן האיכות עם הילדים בקניות או בביקורים בהם הילד לא זוכה לתשומת לב מלאה של אבא/אמא, מכיוון שהם עסוקים בלדבר ולדבר ולדבר… מה נצפה ממנו? אם אין מה לעשות, אז יוצאים לקנות משהו… אורח חיים שילדים רבים מעתיקים אותו.
 
ילדים הם מראה! אי אפשר להטיף לבבואה, לנסות לחנך אותה. היא רק בבואה. עבודה זו מוטלת על מי שעומד מול הבבואה – ההורה. הרי אי אפשר לחנך את הילד כשהפתגם הציני הידוע מהווה את המוטו של החינוך: 'עשו מה שאני אומר לכם, לא מה שאני עושה…' זה בלתי אפשרי. ילדים משקפים את מה שהם רואים.
 
והמשימה לא קשה. כי עבודה פנימית שלנו עם עצמנו תגרום לנו לחייך בכל פעם מחדש כשנסתכל במראה.