בועות

לפני עשרים שנה הבועה הייתה
מלאה בעשן ותמונות מלאכותיות
וכל תזוזה הפילה אותי כמו 'נחום
תקום'. היום היא שונה. שרון רוטר
על בועות ומה שביניהן.
 
 
אני נזכרת בבועה שלי לפני עשרים שנה. היא הייתה מלאה בעשן צפוף ותמונות מלאכותיות. הבועה ההיא הייתה זזה בכל פעם שמישהו היה נוגע בה אפילו בטעות, ואני, למגעה של התזוזה הזו, הייתי מתנדנדת לכל הצדדים כמו "נחום תקום".
 
הייתי רוצה לחיות כל הזמן בבועה הזו שנקראת גאולה.
 
בתוך הבועה הזו אתהלך בעולם ובכל צעד ושעל שלי רגלי תהיה יציבה, תתחבר לשורש ותרגיש את האדמה, תקבל ותכיל אותה ממש כפי שהיא, גם אם היא חמה או קרה מדי וגם אם גבשושית או מחליקה.
 
הילוכי יהיה מאוזן. עקב, כרית ואחר כך אצבעות. תמיד בכוונה צלולה. צד ימין וצד שמאל שווים במשקלם, ומלמטה עולה הכוח עד למעלה להחזיק אותי בגאון עד הקדקוד ומעבר.
 
מאמרים נוספים בנושא:
חלומות מתגשמים
אל תחלום, תגשים אותו!
שהמציאות  תחכה
 
הדרך ארוכה ודורשת מאמץ. אני מסתכלת רחוק קדימה על מה שיש לי עוד לעבור, אבל אני לא מתייאשת, אני שמחה ומצפה בסקרנות לבאות.
 
לפתע מרחוק מופיעים ערפילים וצללים, חושך מאיים לרדת. הילוכי השלו לא נפגע מתנאי מזג האוויר המשתנים ואני לא מפחדת, כי אני יודעת מבפנים שהכל זה חלק מהדרך ואחרי החושך יבוא האור, ואחר כך אולי עוד חושך ועוד אור וחוזר חלילה.
 
השינוי לא משפיע על הלך הרוח שלי, אני שמחה. לא שמחה של גלים מתפרצים וגואים ואחר כך חולפים. שמחה פנימית, תמידית ונצחית. שמחה שיושבת טוב, שיש לה אחיזה ברורה מבפנים ושעוזרת לבטן שלי להרגיש מלאה תמיד וללב שלי להתרפק במקומו בנחת, כמו על כורסת טלוויזיה מעור עם הדום שעוטפת אותך כמו היית שוב תינוק ברחם אימו.
 
בכלל, יש לי תחושה חזקה של מים. תחושה במובן של זרימה, כי נראה שהכל מסביב נמצא במקומו בהרמוניה. נפגש או מתרחק בתזמון מושלם ולעולם אינו מתנגש. אבל התחושה של המים ניכרת גם ברוויה שאני חווה. באופן מוזר אני לא צמאה. אני שותה כמובן, אבל אני לא מרגישה את תחושת היובש והרוק הדביק בפה. בעצם ההיפך הוא הנכון, כי אני מרגישה כולי מלאה במים, או יותר נכון כמו בתוך מים אבל בלי ששורף בעיניים. המים מלטפים את גופי ואת שערי ועוזרים לי לבלום את הנפילות שבדרך. מאוד נעים בתוך המים האלו שמלווים אותי ואני לא מזיעה כשחם ולא צריכה מעיל כשקר, לכן ריחי נשאר ניטראלי, טבעי, אבל הניחוחות של הדרך מזכירים רעננות של תפוח בקינמון ולחם טרי.
 
העצים שבצד הדרך מלאים בשלל מיני מזון. לחם מכל הסוגים, פירות וירקות, קטניות ומגדניות. אני קוטפת לחמנייה מתוקה ותותים, והטעם והריח שלהם מזכירים לי לרגע משהו שכבר שכחתי מזמן. עונג של מקום אחר, מושלם, מציף אותי עם כל ביס וביס. כשאני מסיימת אין לי פיתוי לקחת עוד, אפילו שזה טעים לי מאוד כי אני מרגישה שזה מספיק לי לעת עתה.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
ואז, אהיה!
רגעים  מיוחדים
השמים הם הגבול
 
לצידי צועדת משפחתי. בעלי מהלך לידי בצעד שקט. עכשיו אנחנו ממש מרגישים באחדות, הנשמות שלנו, ומרפים מהרצונות החלוקים לטובת תודעה של רצון אחד. הילדים מסביבנו אך כל אחד בדרכו. אני רואה את הדרך שלהם, אבל לא מרגישה צורך של שליטה או בעלות על הכיוון אליו הם בוחרים לפנות. אני לא דואגת להם. אני יודעת שהם בדרך הנכונה ולא משנה מהי.
 
אני נזכרת בבועה שלי לפני עשרים שנה. היא הייתה מלאה בעשן צפוף ותמונות מלאכותיות. הבועה ההיא הייתה זזה בכל פעם שמישהו היה נוגע בה אפילו בטעות, ואני, למגעה של התזוזה הזו הייתי מתנדנדת לכל הצדדים כמו "נחום תקום".
 
לשמחתי, בבועה של היום היציבות אינה תלויה בדבר חיצוני. היא קיימת בתוכי למרות השינוי המתמיד מסביב. גם השינוי שקיים בתוכי לא פוגע ביציבות, שקיבלה מימד חדש כשזכתה לקיים את המהות שלה באמת, כבסיס שורשי ועמוק שמחובר לאמת ולנצח, לחסד, לרחמים ולטוב שסובב את הכל ונעוץ בליבו של כל דבר ודבר בבועה שלי.
 
"האומנם עוד יבואו ימים, בסליחה ובחסד, ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם, ומחשוף כף רגלך ילטף בעלי האספסת. או שלפי שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם" (לאה גולדברג /האומנם)
 
 
* * *
שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו.אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com