בחנוכה, מוסיפים והולכים

להתרגש? ממה? תתפלאו לשמוע,
אבל מכל מה שאנו רואים, חווים או
שומעים, גם אם זה "לא חדש" לנו.
חנוכה בפתח. מוסיפים והולכים. לא
נותנים לרגש לכהות.
 
 
חנוכה,
 
שמונה ימים מרוממים ומעוררי רגשות, הודיה על כל הניסים העצומים שהביא עלינו אבינו שבשמים.
 
שמונה ימים שבהם מעלים על נס את ניצחונם הרוחני של המכבים המעטים לעומת היוונים הרבים, ומהללים על נס פך השמן.
 
שמונה ימים בהם חוו עם ישראל אינספור ניסים והארות מתוך חשכת הצרות והקושי.
 
בכל יום נוסף לו עוד נר לחנוכייה. עד נוסף זעיר ודקיק הבא לספר גם הוא דרך החלון לכל עובר ושב על הפלא שאירע, עד שלבסוף מרצדים שמונה נרות מאירים ומשמחים בכל בתי ישראל, אות לאהבתו הגדולה של השם יתברך אלינו, עמו הנבחר.
 
אנו נוהגים להוסיף בכל יום מימות החנוכה נר, כפי שקבעו בית הלל "שיהא מוסיף והולך!". אילו היינו פוסקים כבית שמאי, היינו מתחילים ביום הראשון עם שמונה נרות, וכל יום מפחיתים נר – שבעה, שישה וכן הלאה, עד שהיינו מגיעים ליום האחרון של חנוכה עם נר אחד בודד. ודבר זה מעורר תמיהה. שכן, הנס רק הלך וגבר. בכל יום שהמנורה הייתה דולקת בבית המקדש עם מעט השמן שהוצק לתוכה ביום הראשון, גבר הנס. שהרי השמן בכמותו המקורית שנמצאה הספיק בקושי ליום אחד! ואם כן, מדוע בית שמאי קובעים שנלך ונצמצם את אזכורו של היום?
 
רבי לוי יצחק מברדיטשוב משיב על כך ואומר: בית הלל מציינים את הנס שגבר והתעצם, אך בית שמאי עומדים ומתריעים: 'דעו לכם, כי ככל שהנס מתמשך, ככל שחובת הכרת הטוב לקב"ה גדלה ומתעצמת, כך מתעמעמת רגישותנו לנס ואנו הופכים להיות שאננים ואדישים כלפיו'.
 
נניח, שהעיתון הפופולארי של אותם ימים היה מפרסם ביום כ"ג בכסלו את הכותרת הבאה: "אין שמן!" – ובכותרת משנה היה נכתב: עבודות השיפוץ לפני סיום. חנוכת המזבח צפויה להתרחש מחרתיים. חשש כבד שלא יהיה שמן טהור".
 
יומיים לאחר מכן הייתה יוצאת מהדורה מיוחדת: "נמצא פך שמן טהור! לראשונה, מזה ימים רבים הודלקה המנורה בבית המקדש, עבודת הקודש חודשה!" ובכותרת משנה היה כתוב: "השמן שבפך מספיק בכמותו ליום אחד בלבד. מה יהיה מחר?!"
 
ולמחרת תזעק הכותרת: "נס! השמן עדיין דולק. מתנת שמים לרגל חנוכת המקדש!", וכמובן שיהיו המון תגובות למערכת, אחרי הכל, איפה תמצאו כתבה כזאת?…
 
בימים הבאים תרד הידיעה לתחתית העמוד, עוד יום יעבור והכתבה תעבור לעמוד שאחרי. בהמשך יהיה ניתן למצוא אותה בעמוד הפנימי. וביום השמיני היום האחרון של חנוכה, יחפשו אותה בעמוד האחרון תחת הכותרת: "המנורה עדיין דולקת"…
 
רגש הוא דבר שנוטה להתעמעם, לכהות, או בכלל להיעלם ולעבור עם הזמן. כן, ממש כמו ילד שנולד ושעת החופה. כמה דמעות, התרגשות, תפילה שנלחשת והודיה שפורצת גבולות… אך יום עובר, גם יומיים חולפים. שבוע, חודש ושנה, אף הם מפנים את מקומם. והרגש הפורץ, המודה והמלא בהכרת הטוב הולך ומתפוגג. אט אט, יורדות התחושות וההתלהבות דועכת. וזה למרות שהחובה להכיר טובה רק מתעצמת עם הזמן. כך גם בבריאות, פרנסה ושאר הדברים שאדם זוכה לקבל, וביניהם גם הארת הרצון שיש לו בחגים ובימים הנוראים, הרגש דועך ועימו נעלמת ההודיה.
 
כל אחד מאיתנו יצא פעם לטיול. אפשר להיזכר בנוף המרהיב שנגלה לעיניים וריגש את הלב, בהתפעמות שאחזה למראה צמח מיוחד. לו יצויר שהיינו חיים בחושך, שחור נטול אור מכל הכיוונים, ולאחר כמה שנים היה העולם מואר לפתע באור יקרות, לעינינו היו נגלים שמש מחייכת, פרחים מלבלבים, ציפורים מרהיבות ביופיין. ובכלל, עולם מלא שמים תכולים, בעלי חיים מעניינים, צמחים והרים מתנשאים. אין ספק שהיינו מתלהבים ומודים לקב"ה על כל השפע והיופי הזה.
 
ומה ביומיום? יש פרחים, יש עצים, יופיים לא פחת ולא השתנה, רק ההבדל נעוץ בנו, בהרגל שלנו. ההרגל שמטשטש, מבלבל… וגורם לנו לחשוב שהכל רגיל וכך בעצם צריך להיות.
 
יש ללמוד מגדולי עולם שחשו תמיד בצורך להודות לקב"ה, כמו "החזון איש" שהעיד על עצמו שכאשר הוא רואה פרח, הוא חייב להסיר את מבטו מהפרח לפני שיתעלף מרוב התרגשות!
 
התרגשות?! אנו תוהים, ממה? אכן כן, מהיופי, מהעידון, מהצבע, מהקטיפתיות, מהצורה, מהניחוח, ומעל הכל – מיד השם שבו! שהרי הכול נעשה למעננו, לשמח אותנו, לגרום לנו להתפעם, להתרגש ולהודות. ועל ידי זה להתקרב אל הבורא כפי שנאמר: "ברא עופות ודגים לשבח לשמו".
 
על הגאון, רבי יחזקאל אברמסקי מסופר, שברך ברכת המזון ולאחריה אמר: "הזן את העולם כולו בטובו, בחן, בחסד וברחמים". חסד – יודע אני מה הוא. רחמים – גם כן. אך מהו "בחן?". נטל תפוח מהסלסילה שלפניו, סובבו ואמר: "ראו איזה חן!"
 
עולמנו מלא יופי, השגחה וניסים. בחנוכה נוהגים כבית הלל ומוסיפים נר בכל יום, כדי להוסיף ולהודות על נס חנוכה המתמיד והמתחדש. זה מחייב אותנו להתבונן, להתרגש ולהודות בהתחדשות גם על הניסים האחרים – על המשפחה, על הבריאות ועל העולם המופלא. זה דורש מאיתנו לשמר את הרגש היהודי שלא כהה מעולם, הרי יהודי הוא לשון הודיה. לשמור עליו היטב שלא יטשטש ויהיה תמיד בבחינת "מוסיף והולך". מורי ורבי הרב שלום ארוש שליט'א תמיד אומר, שכאשר האדם שמח במה שיש לו בעבודת השם ובכל שאר העניינים זה מביא לו שפע נוסף. אבל כשהוא בעצבות בגלל מה שחסר לו, זה גורם לכך שיחסר לו יותר… ואמר רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל: "ככל שאדם מתלהב יותר בעבודת השם, כך הוא מתרחק מן החומריות!" והשם יזכה אותנו בחג חנוכה שמח ומרגש!
 
 
* * *
אתם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא, "לייזר בימס"