בלון הפלאים והאשליה

לפעמים, היינו מוכנים לחתום
שהמזל פשוט בורח לנו דרך החלון.
ולפעמים, שכל הזדמנויות החיים
מונחות לנו על כף היד. מי אנחנו?
 
 
הפרדוקס, חלק 3
 
הפתיל שמצית במוח האנושי את הדמיון, קצר ומהיר. מחשבות בודדות מספיקות לו בכדי להטיס את המוח למחוזות מרוחקים. מפעימים, מרגשים, ולפעמים גם מדכאים. מכאן נובעות גם התחושות שלנו, רובן פרי הדמיון התזזיתי. הדמיון האנושי יצירתי כל כך, מצליח בכל פעם מחדש להפתיע, להדהים בכישוריו המרשימים, ולהשליך אותנו פעם למעלה ופעם למטה כמו כדור משחקים.
 
כשהגוף שוקט על שמריו, המוח יוצא קצת מכליו. מחשבות עולות, מתעבות, מתפשטות בין חדרי המוח, מתערפלות ומתאדות. רעיון רודף מחשבה, ודמיון רודף חלום. לפעמים משתעשעות המחשבות בבניית מגדלים פורחים באוויר. נוטלות מאורע מוצלח מתוך היום שחלף, מרכיבות לו כנפי דמיון ונופחות בו מעט רוח. דמיונות, דרכם להפרות את עצמם. דמיון מוליד חלום, וחלום מוליד דמיון גדול יותר. ובינתיים, עומדת התודעה ומשקיפה מהצד. מגדל הפלאים הולך ומתנשא לגובה מרשים, מספח לעצמו אגפים, צריחים ומגדלים. והאיש הקטן הולך ומתנפח, מתרחב ומתפשט, נעשה גדול, ענק. רואה את עצמו כובש יעדים, רוכש בעלויות, קונה ומוכר, משווק וגורף הון. 
 
ואז, בשיא פריחתו, מתפוצץ לפתע בלון הפלאים. מחשבה אחת קטנה שמנקרת חור דקיק בבלון הדמיון, הרוח הלוהטת שאחזה בכל חלקי המוח פורחת ברגע, מותירה מאחור איש קטן עלוב, זעיר ונכה-רוח. כעת מגייס הדמיון את כל תעצומותיו נגד בעליו. האיש הזעיר נעשה מצומק יותר בעיני עצמו, מתקטן ומתכווץ, מתקפל ונדחק אל תוך עצמו. העולם שאך רגע קודם כמעט ונכבש כליל על ידו, הופך בין רגע אדיר מימדים, מאיים כמו מפלצת, אימתני ונעדר גבולות. ובתוכו יושב איש זעיר אחד וטווה חלומות.
 
בעצם, מי אנחנו?
 
אז מי אנחנו, בעצם? גדולים או קטנים? מוצלחים או אפסים? בשני המחוזות הללו ביקרנו פעמים אין מספר. פעם ראינו את עצמנו כמוצלחים ובעלי כישרון. בזמנים אחרים היינו מוכנים לחתום שהמזל פשוט בורח לנו דרך החלון. לפעמים נדמה לנו שכל הזדמנויות החיים מונחות לנו על כף היד, רק לסגור את האצבעות ולקחת לכיס. ולפעמים ההזדמנות המינימאלית ביותר מתנהגת איתנו כמו פרפר צבעוני, שפורח ברגע שביקשנו ללכוד אותו. בין הקטבים הללו מתחבטת הנפש האנושית. קופצת ומנתרת כמו פינג-פונג בכף הקלע.
 
לאמתו של דבר, הקצוות הללו שניהם, הלמעלה והלמטה, שייכים לנו באופן שווה. אנחנו הכי גדולים ויחד עם זאת הכי קטנים. תלוי כמובן מהיכן מביטים.
 
על כל עצם בעולם ניתן להשקיף משתי עמדות. מבחוץ ומבפנים. גם על המציאות אנחנו משקיפים או מבפנים או מבחוץ. הספרים הקדושים מציגים את תרשים המציאות משתי זוויות. האחת מציירת את העולם הזה כעיגול פנימי במרכז כל ההוויה, ומסביב מתעגלים העולמות הגבוהים והטמירים יותר. מנקודת מבט זו, האדם, כלומר אנחנו, מצוי במרכז, סביבנו מתנהלת המציאות כולה. מה שגבוה, רחוק יותר מטבע הדברים. ויש תרשים שונה. בו אנחנו ממוקמים בטבעת החיצונית ביותר. מקיפים את המציאות ומכילים אותה בתוכנו. כל מה שגבוה ונעלה יותר, שוכן קרוב יותר למרכז. נקודת האמצע מבטאת את המקום הנעלה ביותר, מסביבה מקיפים המחוזות הנמוכים יותר. בעיגול החיצוני ביותר מצוי ה'אני'.
 
כשמשקיפים על המציאות מבחוץ לפנים, מקבלים בדרך כלל תחושת שביעה. הכל נמצא כאן ועכשיו. האדם מכיל את הכל, הוא משכן להשראת השכינה. זווית זו נותנת ביטוי למושג "מלא כל הארץ כבודו". הכבוד העליון של יוצר בראשית ממלא ושוכן דווקא בארץ. העיגול החיצוני ביותר הוא העולם החומרי, התודעה האנושית שבתוכה שוכנים העיגולים הפנימיים היותר. השם יתברך ממלא בנוכחותו את הבריאה כולה, והאדם מקיף את ההוויה הזו כולה.
 
המבט הזה מעניק לנו את התחושה שהמציאות כולה ממתינה לכיבושנו. העולם מונח על כף היד, רק לקמוץ אצבעות ולקחת. הכל מצוי כאן ועכשיו, רק להעמיק יותר ולחפש. נקודת מבט זו משננת את התפישה לפיה הכל קיים ולא חסר דבר. הכל בהישג ידך ושום דבר איננו בלתי אפשרי. כשמביטים כך על המציאות, יכולים מהר מאוד להגיע אל המסקנה שהכל טוב לגמרי ושום דבר לא חסר לי. ויש כאן גם סכנה. ריכוז עמוק מדי בהסתכלות שכזו עלולה לייאש, לאבד את הטעם בחיים. משום שהכל מצוי כאן ועכשיו, אין תחרות, אין אופציה להפסיד, וממילא אין אתגרים. ובעיה חמורה יותר – הגאווה. כשהאדם רואה את עצמו כמכיל הבריאה, מהר מאוד עלולות להשתלט עליו מחשבות של יוהרה.
 
ההיבט השני, מציג את העולם כמקיף. אנחנו אנשים קטנים בנקודת המרכז, סביב חגה המציאות במעגלים. כל מה שהיינו מבקשים להשיג נמצא מחוץ לנו, בעיגולים הרחוקים יותר. ככל שנבקש להעפיל גבוה יותר, כך נהיה רחוקים יותר ממושא הגעגוע. ההסתכלות הזו נותנת לנו תחושת אפסיות. 'מי אני בכלל? איש קטן, צימוק שחור בתחתית מעשי בראשית'. אם מתרכזים בתמונה הזו יכולים להגיע לענווה, שפלות, ביטול וגעגוע תמידי. אבל התרכזות מוחלטת רק בתמונה הזו, עלולה להוביל לייאוש ואבדון. איש קטן שכמוני מה יוכל כבר להועיל? ובכלל, מתי אגיע למקומות הטמירים אותם ביקשתי להשיג? כשהמציאות כולה מקיפה מבחוץ תמיד נשאל "איה?" – היכן?
 
שתי קצוות, מציאות אחת
 
רבי נחמן מברסלב מדבר במספר מקומות, על שני מרכיבים שנראים כסותרים לכאורה, ובכל זאת, משניהם יחד נוצרת המציאות. 'איה' ו'מלא'. זהו שם הקוד. המקור בשני פסוקים המבטאים לכאורה משמעויות שונות לחלוטין. רבי נחמן מגלה שהם בעצם שני קצוות של מציאות אחת. בפסוק אחד שואלים המלאכים "איה מקום כבודו?" כלומר, הם אינם יודעים. בפסוק אחר חושף התנ"ך "מלא כל הארץ כבודו".
 
השם יתברך נמצא בכל מקום בו נסכים להכיר שהוא שם. גם במקומות נמוכים ושפלים. ובכל זאת, לעולם הוא יישאר נעלם. ברגע שנחשוב כי השגנו אותו, נגלה שמעולם לא ידענו עליו, אפילו משהו קטן. 'איה?' מבטא את התפישה הזו הנושאת את התובנה שאף אחד בעולם לא התחיל להכיר באמת את בעל הבית. 'איה?' היא שאלת הנצח שמלווה את מהלך חייו של כל יהודי. 'איה?' היא המסקנה אליה מגיע כל מחפש דרך אמיתי, רגע אחרי שחשב שהגיע לתחנה הסופית.
 
'מלא' מבטא את התפישה ההפוכה הרואה את המציאות כמשכן להשראת שכינה. השם ממלא כל חלל, גם מקומות שנראים בכלל לא דתיים. אפילו בתי עבודה זרה 'בכל מקום מוקטר ומוגש לשמי'. 'מלא' היא הרגשת השובע והסיפוק בקדושה. התחושה שהשם אצלי, אתי ועימי. בכל מקום ובכל זמן, וללא שום תנאי.
 
בשום אופן לא יכלו התפישות המנוגדות הללו לשכון יחד, בודאי שלא ליצור משהו משותף. אצל בורא עולם זה כן אפשרי, זו המציאות. רבי נחמן מלמד איך להשתמש עם שתי התפישות יחד, לנווט את מסע החיים על שני הקטבים, ולשמור תמיד על איזון נכון.
 
לשלב הילוך
 
את שאלת 'איה?' שואלים המלאכים. הם, המתגוררים למעלה, בעולמות הרוחניים. מוכרחים להכיר את האמת, שהם אינם יודעים מאומה על יוצר בראשית. למטה, בעולם הזה, מוכרחים בני האדם לשמוע את הצד השני של האמת. שבעצם מלא כל הארץ כבודו. ואין שום מקום פנוי ממנו יתברך. אדם בשעת עליה, כשהשמים פתוחים והכנפיים פרוסים, בזמנים שהנפש קרובה יותר לרוחניות, מוכרחים להחליף את ההסתכלות לכזו המתאימה לשמים. לשאול ולדעת 'איה?' – אינני יודע כלום, רק מחפש לנצח. אחרת, עלול ילוד האישה לחשוב שהוא הכל יכול, יודע ומשיג את הכל, ואין יותר לאן לנסוק ומה לחפש.
 
לעומת זאת, בזמנים של ירידה, אם נשכח להחליף הילוך, לכוון את המחשבות ואת התחושות לאפיקי 'מלא'. כלומר, להבנה שהשם אתי כאן ועכשיו, בלי שום תנאי. עלולה הירידה להפוך להתרסקות מהירה. בזמנים של ירידה, מחשבות בסגנון 'איה' עלולות להיות אסון. אינך מלאך, וממילא אין מקום כעת לשאלות ששואלים למעלה. כרגע אתה מוכרח לדעת את מה שיודעים כאן למטה – 'מלא כל הארץ כבודו'.
 
הפרדוקס בונה כמו תמיד את המציאות הרוחנית המושלמת. צריך רק להתאמן להעביר הילוכים בזמן ובמקום הנכון. ואת זה עושים בבית הספר של הצדיק.