גדול, קטן ובינוני – אני?

לא מזמן חגגתי לבן שלי יום הולדת 3 בגן הילדים.

לאירוע הזה נערכתי חודש מראש: תוכנית למסיבה, הזמנות, מתנות לילדים ועוגה – אין ספק שההכנות היו מוגזמות, בסך הכל מדובר ביום הולדת 3 ולא בבר-מצווה, אבל בכל זאת, ילד ראשון… אתם יודעים.

חיכיתי לראות את החיוך של בני ברגעים המאושרים הללו – ואכן הילד פרח ברוך השם.

בעודי עסוקה בחלוקת הביסלי והבמבה בצלחות, ניגשה אלי הגננת ואמרה לי: "את יודעת, הבן שלך לא בדיוק שולט בגדלים ובצבעים השונים, את צריכה לעבוד איתו הרבה על זה בבית".

"למה את מתכוונת?", שאלתי בפליאה (לא יתכן שהיא מתכוונת לנסיך שלי).

"נו, את יודעת, גדול קטן, הוא די בינוני בקטע הזה. רוב הילדים בגן די שולטים בזה".

הייתי בהלם. הוא בסך הכל בן 3! זה החזיר אותי אחורה, לאסיפות ההורים בבית הספר, בהן תמיד אמרו לי שאני תלמידה טובה עם פוטנציאל לא ממומש, אך אם אתאמץ יותר אוכל להצליח.

אותי לימדו שכאשר נתקלים בבעיה – הכי טוב זה לפרק אותה לגורמים.

בטון אימהי ודי תקיף עניתי: "את רוצה להגיד לי שהבן שלי לא יודע גדלים? זה לא שהוא לא יודע", ניסיתי להסביר לה, "פשוט שאר הילדים קלטו את זה יותר מהר ממנו, לא כך? יכול להיות שהוא בסדר גמור, אבל זה יחסי לכיתה…"

"אה… כן…." ענתה לי הגננת (הצלחתי לבלבל אותה).

טוב תשמעו, זה נחת עלי כרעם ביום בהיר. לא חשבתי שאצטרך להתמודד עם זה בשלב כל כך מוקדם באימהות שלי.

חשבתי על זה רבות – הרי כל החיים שלנו אנחנו במרדף ותחרות של מי יותר טוב ממני, וממי אני יותר טוב.

גדול קטן ו… בינוני.

מילא אני, אבל הבן שלי?! מה זה אומר על החינוך שלי בתור אמא?

יש דבר כזה אמא בינונית?

הגעתי למסקנה שהכל בראש שלי, אין שום סיבה שאלחיץ אותו סתם מכיוון שישנם פרמטרים מסוימים שהוא לא עומד בהם, ובעזרת ה' הוא יצליח – כל דבר בעיתו.

איזו גישה של אם רחמנייה, למה בעבודה לא מרחמים עליי ככה?!… גם אני "זכיתי" לשמוע את המילה הזו בדיוק באותה תקופה…

איך שלא נסתכל על זה, בחיים יש עליות וירידות. לצורך העניין, פעם אנחנו בשיא תקופת ה'תרנגולות שמטילות ביצי זהב', הצלחה רודפת הצלחה – אנחנו מספר 1. ופעם אנחנו בתקופה שקטה, רדומה שכזו. מספר 1… מהסוף.

בתקופות היבשות הללו מצפים מאיתנו לייצר הצלחות כמו שאנחנו יודעים… לך תסביר שזה לא אתה, שזה ה' יתברך והכל לטובה. ואז, אתה ישר נזרק לנישה הבינונית – פרווה.

"פרווה" – איזו מילה, בכל פעם שלא יודעים איך לקטלג אותך אתה ישר נהיה אפור…

המציאות הבינונית טפחה לי על הפנים. לא יכולתי לשמוע שאני או הבן שלי נמצאים בנישה הזו.

פניתי ליועץ הכי טוב והתבודדתי על הדבר, הודיתי לה' על הבינוניות שלנו כי הוא עוזר לי להימנע מגאווה. ניסיתי להבין, מדוע ה' יתברך אמר לי את מה שהגננת אמרה על הבן שלי ואת מה שאמרו עליי, הרי הם נשלחו על ידו יתברך, מה הוא מנסה להגיד לי במקרה הזה?

ה' האיר בליבי את התובנה הבאה: בינונית הוא לא רוצה שאהיה בתשובה שלי – בעבודת ה' שלי, כגון שלא אסתפק בהלכות פשוטות, אמונה רגילה וכדומה, אלא שזה הזמן לעלות מדרגה, שאתחזק ואלמד יותר ויותר.

למשל, בכל פעם אני לוקחת נושא מסוים להתחזק בו, וכך היה גם עם נושא הברכות הראשונות והאחרונות (לפני ואחרי שאוכלים) לקח לי הרבה זמן להבין מה מברכים לפני ואחרי,. ובאמת, עם יד על הלב – הייתי די "בינונית" בנושא הזה. כאשר לא ידעתי מה צריך לברך בברכה ראשונה, הייתי מברכת "שהכל נהיה בדברו", כי זה פוטר. הודיתי לה' יתברך שהוא דואג לי ויודע בדיוק היכן אני צריכה את העידוד והדחיפה שלו להצלחה.

וכמו שבעיני ההורה הילד תמיד מושלם עם כל הפגמים, ככה בורא עולם אוהב אותנו עם כל הפגמים, כמו שנאמר "בנים אתם לה' אלוקיכם", אבל תמיד הוא ישאף למעננו לטוב ביותר.

וכפי שהסברתי לגננת שהכל יחסי, בהשוואה לשאר הכיתה, הבן שלי בינוני אבל לגיל שלו הוא יודע בדיוק את מה שהוא צריך לדעת, כי בגן זה לא הומוגני מכיוון שישנם ילדים בגילאי שנתיים עד שלוש וקצת יותר. כך גם אצל ה' יתברך – בהסתכלות על ילדיו, לכל אחד יש את המצב המיוחד שלו, את המדרגה הרוחנית שלו – את הגיל שלו. יכול להיות שאחד יתקדם יותר ואילו השני פחות, אבל בעיניו יתברך כולם שווים! כי כל אחד נמצא במדרגה רוחנית אחרת, וזה דבר מאוד חשוב שנזכור. וכמו שה' יתברך לא נותן לנו ניסיון שלא נוכל לעמוד בו, כך הוא לא נותן לנו חומר שלא נוכל ללמוד.

אז צריך להודות לו יתברך בכל מדרגה בחיים ובכל שלב בסולם התשובה, מכיוון שלתשובה אין סוף! וחשוב מאוד שנדע לאחוז חזק בכל שלב ולא ליפול, אלא לעלות. אך גם אם לפעמים אנחנו מרגישים 'תקועים' בשלב מסוים במשך תקופה מסוימת – זה מצוין. זה אומר שיש לנו בסיס טוב ונוכל לעלות מבלי ליפול.

במשך שבועיים הסתובבתי עם ספרון של ברכות (עד היום זה אצלי בתיק), עד שיצאתי מנישת הבינוניות בברכות.

כן, אני יודעת שזה לא נעים וזה פוגע לכולנו באגו. כולנו רוצים להיות מספר אחד תמיד.

אז לכל הבינוניים שבינינו – לשאוף למצוינות זה מבורך, במיוחד בעבודת ה', ואם זה דבר שמקרב לתכלית – זכינו.

עם זאת, חשוב לזכור ולהבין שאנחנו נמצאים בעלמא דשיקרא – עולם השקר – וההגדרות למצוינות ובינוניות כאן, בגשמיות, זה לא לפי ההגדרות של ה' יתברך, כמו שאמר תנא שהיה בעולם האמת: "עולם הפוך ראיתי – עליונים תחתונים, ותחתונים עליונים".

רבי נחמן מברסלב אומר (שיחות הר"ן): "מלא את ליבך בכמיהה וכיסופים לאל. השתוקק לעבדו באמת ובתמים. כי למעשה, כה נשגבת היא גדולתו, עד ששום אדם אינו מסוגל לעבדו כיאות. עשה כמיטב יכולתך".

יהי רצון שתמיד נזכה לשאול את עצמנו אם עשינו כמיטב יכולתנו באמת ובתמים, כמובן, בהתאם לפרמטרים של בורא עולם.

והבן שלי, שיהיה בריא, לא רק שלמד גדלים וצבעים הוא כבר יודע צורות…